אחת המיומנויות החשובות ביותר של כל הורה הוא לדעת לקבל את הרגשות של הילדים שלו, להתמודד עם הרגשות הבעייתיים, להכיל את הצער והכאב, ללמד את הילדים עצמם לקבל את הרגשות שלהם, לדעת לזהות אותם ולהתמודד אתם.
הורים שכושלים במשימה הזאת נקראים לפי הגדרתו של הפסיכולוג ג'ון גוטמן, "הורים מתכחשים". אלה הורים שלא יודעים להתמודד עם הרגשות של הילדים, נוטים לשלול אותם ולדכא את ההתפתחות של האינטליגנציה הרגשית של הילד.
מיהו הורה מתכחש?
הורה שלא מייחס חשיבות לרגשותיו של הילד, הורה שרוצה להעלים את הרגשות השליליים של הילד, הורה שלא רואה צורך להתחשב ברגשות של הילד, הורה שיכול לצחוק על הרגשות של הילד או להתעלם מהם, הורה שנוטה להפסיק את הבעת רגשותיו של הילד, הורה שמתעניין בעיקר בדרך התמודדות עם הרגש ולא עם משמעות של הרגש, הורה ששולל את הרגשות של הילד ונוטה לזלזל באירועים שגרמו לרגש הזה.
ילדים שגדלים אצל הורים כאלה לומדים שהרגשות שלהם חסרי היגיון, מוגזמים ומופרזים. הם גדלים בתחושה שיש להם לקות מולדת כלשהי שלא מאפשרת להם לחוות רגשות בצורה נכונה. כשאנו קוראים את זה, נראה לנו שמדובר בהורים אדישים ואטומים, שלא אכפת להם מנפשם העדינה של הילדים שלהם, שמעדיפים ילדים נוחים שלא מביעים את הרגשות האמתיים שלהם. אף שגם בעיה כזאת קיימת, לא אליה מתכוון גוטמן.
כי הורים מתכחשים הם דווקא הורים שאוהבים מאוד את ילדיהם, הורים שמבלים אתם זמן רב, שמפנקים אותם. הם מוכנים לעשות הכול למען ילדיהם, אבל חוץ מדבר אחד: להתמודד עם רגשותיהם. כשהילדים שלהם עצובים, מודאגים, מתוחים, מתוסכלים וכו', הם לא מסוגלים לעכל את המצב הזה ועושים הכול כדי להסיח את דעתם, לשעשע, להצחיק, לפנק.
כלומר, התמונה הקודרת שציירנו במוחנו של הורה קשוח, אדיש וכועס, שאוסר על ילדיו להביע את רגשותיו, כלל לא נכונה במקרה הזה. וכל הנזק הרגשי העצום נגרם על ידי הורים שמנסים לעשות ככל יכולתם למען ילדיהם. אך מרוב הרצון לראות את ילדיהם מאושרים, לתקן כל מעוות ולמחות כל דמעה, הם רק מזיקים להם. מרוב שהם מנסים להרגיע אותם ולגרום להם לחייך, הם שוללים כל סיבה להרגשה רעה ומותירים את הילד לתהות, האם מותר לו בכלל להרגיש רע? האם מותר לו לכעוס? המסר שהוריו משדרים הוא שלא, ועליו רק לחייך ולשמוח. כמובן, שמסר כזה לא מותיר הרבה מקום להתפתחות אינטליגנציה רגשית ומודעות כלפי הרגשות שלו ורגשות של אחרים.
הורים מתכחשים לרוב גדלו בעצמם במשפחות עם בעיות התמודדות עם רגשות של בני הבית. הורים כאלה מרבים לספר על הורים שתלטנים שאסרו על הילדים להביע את דעתם ורגשותיהם, על הורים שלא נהגו לדבר על הרגשות ואף הענישו על כך.
החוויות האופייניות להורים מתכחשים רבים הם: חוסר מודעות לרגשות, העדר כישורים בסיסיים בהתמודדות עם רגשות שליליים, בילדותם ההורים שלהם לא התענינו בחייהם וברגשותיהם, לא דנו אתם לא באירועים טובים ולא בבעיות, ראו בהבעת רגשות בבית התנהגות שלילית ובזויה
העדר כלים בסיסיים להתמודדות עם הרגשות גורמת להורים מתכחשים רבים לראות בעצב של הילד ובצורך שלו בתמיכה ואהדה קריאה לעזרה מידית. הם מנסים לתקן את המצב בכל מחיר, לרוב על ידי שלילת הבעיה וגרימת חיוך ע"י פינוק או שעשוע, וכל זאת במקום מתן תמיכה רגשית לילד והכלת כאבו. הם נוטים לראות בהבעת העצב של הילד סימן לכך שמשהו לא בסדר עם הילד, או גרוע מכך, איתם בתור הורים. חוסר היכולת לנתח את הרגש ולהתמודד אתו גורמת להם להשריש את בעיית העדר אינטליגנציה רגשית גם בדור הבא.