1.
בגמרא במסכת גיטין (נח, א) מובא מעשה בבנו ובתו של ר' ישמעאל בן אלישע, שנלקחו בשבי על-ידי שני אדונים. לימים, נפגשו אותם אדונים. האחד התרברב בכך שיש לו עבד שאין כיופיו בכל העולם, והשני - שיש לו שפחה שבכל העולם כולו אין כיופיה.
לאחר מחשבה, החליטו השניים להשיא את העבד והשפחה זה לזו, כדי שיוכלו להתחלק בוולדות, שמן הסתם יהיו בעלי גנים משובחים. לשם כך הפגישו את שני ילדיו של רבי ישמעאל…
זה ישב בקרן זוית אחת, וזו ישבה בקרן זוית אחרת. הוא אמר לעצמו: "אני, כהן בן כהנים גדולים, אשא שפחה?!" וכמוהו, כך גם היא חשבה בליבה: אני, כהנת, בת כהנים גדולים, אנשא לעבד?!" …ושניהם בכו כל הלילה.
כשעלה עמוד השחר, מספרים חז"ל, הכירו זה את זו, נפלו זה על זו וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן. עליהם קונן הנביא ירמיה במגילת איכה (א, טז): "על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים."
2.
מאז שעלינו ארצה ואף קודם לכן, לא הפסקנו לריב ולהתווכח, כאשר דפוס הפעולה הוא "מוסיף והולך". רוב ככל הפצעים, שנפערו מקום המדינה ועד היום, נותרו בעינם וחלקם אף התרחבו, ועליהם מתווספים חדשים לבקרים עוד ועוד נושאים השנויים במחלוקת.
נכון, מדי כמה שנים, עומדים מנהיגי ציבור ויוצאים בהכרזות, כמו: "הגיע הזמן להתעסק במאחד ולא במפלג!" או "אנחנו עם אחד!". אה, וכמובן: "בואו לא נשכח, כי אחים אנחנו!", אך ככל שהשנים עוברות, הכרזות מהסוג הזה הולכות ונשמעות יותר ויותר קלישאתיות וככל שהזמן עובר, נראה, שאפילו המכריז בעצמו, פחות מתיימר להראות אפילו כלפי חוץ, כי הוא אכן מאמין במה שהוא אומר.
מאז שעלינו ארצה ואף קודם לכן עד עצם היום הזה, העם ברובו מחולק בתפיסת העולם לשני מחנות עיקריים, המתקוטטים ביניהם ללא הרף ולא פוסחים על אף נושא העומד על סדר היום בענייני ביטחון, כלכלה, בריאות ועוד.
בדרך-כלל, האנשים הם אותם אנשים, רק הדרך שבה כל קבוצה מכנה את עצמה ואת חברתה משתנה. בחלק מהמקרים הוויכוח הוא בין ימין לשמאל, לעיתים הוא בין דתיים ושומרי המסורת לחילוניים, פעם הוא בין שמרנים לליברליים, ובימים אלה, למשל, ממש "התעלינו על עצמנו" עד כדי שאפילו על שם המחנות אין הסכמה בין הצדדים, וכל אחת מהקבוצות רואה דווקא את עצמה כזו הראויה להיקרא בתואר: "הדמוקרטים".
3.
מה שמתחזק ריב ומדון בין אנשים היא מידת הגאווה. היא הגורמת לכך שכל אחד מתקבע בעמדתו, לא זז ולא נע לבל ישפיל את עצמו, וגרוע מכך, ירומם את חברו. לו היינו חיים על-פי העובדה, שמעמד כולנו שווה, לא הייתה לנו בעיה להקשיב באמת אחד לקול רעהו, וממילא לא פעם אף להגיע להבנות.
המקור של עם ישראל כולו הוא אחד, כולנו מזרע האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב. אלא שהחשכה של הגלות גורמת פילוג קשה וקרע עמוק בין העדות והמגזרים השונים.
אפלת הלילה היא הסיבה לכך שכל אחת מהקבוצות מבינה, שרק המנהגים והמנטליות שלה הם הראויים והנכונים. אם-כן, כיצד יוכל איש מהשבט המלומד והנאור, הממוקם בצד הנכון של המפה, להתמזג עם בת השפחה, הפרימיטיבית והלא מתורבתת?!
מחשבות מהסוג הזה יכולות לעלות במחשבה רק בזמן הגלות. לדעות קדומות וטפלות, כמו אלו, יש מקום רק בחשכה, בשבי של תאגידי נבואות הזעם וכותרות השקר, אך ביום שבו "יעלה עמוד השחר", הלוא הוא היום שאליו נשואות תקוותינו, אנו נכיר איש את אחיו ונבין, כי "כולנו בני כהנים גדולים" וממילא ניפול איש אל אחיו…
יש אימרה חסידית לפיה, אם כל היהודים מכל קצוות תבל ייצאו מבתיהם וייצרו מעגל אנושי אדיר, יביטו לשמיים ויאמרו: "ריבונו של עולם, אנחנו לא עוזבים את הידיים עד שהמשיח מגיע" - המשיח אכן יבוא.
הבעיה היא שעד שזה יקרה… אוהווו… המשיח יגיע!