את אחיי אנוכי מבקש // חננאל אזואלוס

>> הכנסו עכשיו וקחו על עצמכם ספר תהילים או אפילו פרק אחד - לזכרו של אחד הנופלים <<

מעבר לרגשות שצפים בו, ההתייחדות עם זכר הנופלים והחיבוק למשפחות ששילמו את היקר מכל, היום המיוחד הזה נושא בתוכו דבר נוסף, הזדמנות לעצור ולהכיר טובה לכל אותם גיבורים שבזכותם אנחנו יכולים להלך קוממיות בארצנו ללמוד תורה ולקיים מצוות. בערב יום הזיכרון הנוכחי , כמו רבים בארץ הזאת, אני חש תחושה אחרת, המועקה הקדימה הפעם את בואה . האימה מהבאות משתלטת ואף משתקת . הפחד כי גם על יום כה מקודש וקונצנזואלי בשנה יהיה מי שינסה לערער.

החברה הישראלית עוברת טלטלה עזה אשר קשה לחזות בשלב זה את תוצאותיה. נחשולי צונאמי שוטפים את מדינת ישראל והם מאיימים להטביע את הספינה הקטנה , גם את אלו המבקשים להישאר בחיים. לא כאן המקום להתחקות אחר שורשיה ואני מבקש בשורות אלו לא להביע עמדות לכאן או לכאן. למתבונן מהצד נדמה כי בתקופה האחרונה הכל הותר, אין טאבו ואין מקום חסין מפגיעה. המצב בו נמצאת החברה שובר שיאים ואם נדמה לנו שראינו הכל מגיע סרטון או תיעוד שטורף את הכל ומותיר את הלסת שמוטה. החרדה הלופתת את אותן משפחות יקרות אשר מבקשות לשמור על כבוד הנופלים נדמה כי גם היא אין בכוחה להציב תמרור עצור בשערי קודש הקודשים, בתי העלמין הצבאיים.

השנה הצטרפו למשפחת השכול קורבנות נוספים ודווקא בחודשים שהפילוג והקיטוב קרע משפחות והפריד בין אחים גילינו כי עם ישראל הוא לא מה שמנסים להנדס לנו. האויבים שלנו הזכירו לנו שמבחינתם כולנו עם אותו הדם. יהודים נטבחו בלב תל אביב או בפתחה של שכונה חרדית. בשורת פיגועים קשים התערב דמם של אחים זה בזה. פעם שני אחים קטנים, פעם שני אחים בוגרים, פעם שתי אחיות עם אמם ופעם אח ואחות בשטפון. כשמביטים בתמונות ורואים את הטהרה ואת הטוב המזוקק הטמון בדמויות, חווים את העוצמה שלנו כעם , לפתע קשה לדבר רע על השני ויש חשק להתקרב. בתקופה הזאת נחשפנו למשפחות אצילות הנפש, נדהמנו לראות את התעצומות, האמונה היוקדת וההתעקשות לדבוק בחיים. רק דבר אחד ביקשו שנחיה יחד ולא רק נמות יחד.

נכון לעתים נראה כי החושך גובר על האור המהמורות מכבידות והמצב רק נעשה מאתגר יותר. הייאוש השתלט על רבים אשר כבר לא בטוחים כי אנחנו עם אחד. יש שהגדילו והציעו לחזור לימים בו היו שתי ממלכות בשמות שונים. הימים הללו מלמדים אותנו כי אסור ליפול גם אם מדובר בדרך ארוכה. המעבר החד בין התוגה של יום הזכרון לתפילת ההודיה שמביא איתו היום שבא אחריו מלמד כי יש תקוה האור יפציע העם שלנו יודע לקום.

כשנדמה כי השסע בעם והפילוג מזעזע את יסודות הבניין מגיע יום הזיכרון ומבקש לעצור, מבקש לאחד. הבנים הטמונים ברגבי אדמת המולדת עליה נלחמו ולמענה נפלו רוצים יותר מכל שנשמור על הבית נשמור על כבודנו כאומה . לוחמינו האמיצים נלחמו זה לצד זה דתיים וחילונים, ימין ושמאל, בני עלייה שונה, הם באו מבתי מדרש אחרים אבל אהבו את המולדת בכל ליבם והיו מוכנים למסור את נפשם עליה. בואו נעצור 48 שעות בראשון נבכה יחד ובשני נשמח יחד איש איש כדרכו. בעוד מספר שעות קול הצפירה שוב יופיע ,האומה תתעטף ביגונה, למשך דקה השיח הקשה ייפסק, באותם רגעים קדושים אולי נרגיש את האוויר הנקי שנוצר פתאום ונרצה שיישאר כאן גם לשאר ימי החולין.