"את ראש הממשלה מותר לזמן לחקירה, את שר החוץ מותר לזמן לחקירה, את השופט העליון דנציגר מותר לזמן לחקירה, ורק את הרב ליאור אסור אחרת חסידיו יתפרעו ויחסמו כבישים? האנשים האלה איבדו כל רסן, בדיוק כמו הרב שלהם", כתב יאיר לפיד, עיתונאי בקדנציה הנוכחית. כתב, והרס באחת את תדמיתו בעיני.
למה הרס? לא כי חשבתי שיאיר לפיד יתמוך במפגיני הימין המוחים על מעצרו של הרב דב ליאור. אכן, מר לפיד לא אמור לתמוך בטענות מסוג זה.
הבעיה היא, שעל פי הציטוט דלעיל, ישנה זהות מוחלטת בין חקירת ראש ממשלה/שר חוץ/שופט עליון בחשד למתן/קבלת שוחד, לבין חקירת רב בעניין חוות דעת הלכתית שניפק.
וזו בדיוק הנקודה בה שגה לפיד: צודקת הטענה הבסיסית לא תיתכן איפה ואיפה בפני החוק. החוק אחד הוא – שווה לכולם. אין אדם העומד מעל לחוק, אדם שלגביו החוק אינו תקף.
אלא שזהו לחלוטין אינו הנדון. אלו המוחים על מעצרו של הרב, לחלוטין אינם טוענים כי חוקי מדינת ישראל לא חלים על רבנים. על פי תומכי הרב ליאור, מדובר בסוגיה לימודית, שנתבררה הלכתית נטו על ידי הרב, ומשכך אין מקום להתערבות חוקית בנושא דתי שבין אדם לבוראו.
ובמילים אחרות, הסוגיה איננה "האם לרבנים פריבילגיות שאינן נחלת ראש הממשלה?". השאלה היא רצינית ורגישה הרבה יותר: מה גובר במקרה של התנגשות בין חוק המדינה לחוק האלוקים?
אילו היה לפיד טוען כי חוקי המדינה גוברים על חוקי הדת, הייתי אומר כי זו השקפת עולמו הלגיטימית, אף שאדם השואף לתפקידי הנהגה מרכזיים חייב לשקול ביתר ממלכתיות את התבטאויותיו, בוודאי נוכח העובדה כי לאדם דתי אין כל אפשרות להמרות את פי בוראו.
הבעיה במקרה זה הינה, שנראה כאילו הוא פשוט לא מבין במה המדובר, כשהוא משווה בין אח"מ הנחקר על שוחד, לבין רב הטוען כי מילא בכך את חובתו הדתית.
מנהיג, חייב להבין מה אומר הצד השני. מותר לחלוק עליו, אולי אפילו זוהי חובה דמוקרטית. אבל אי אפשר לחלוק על מישהו כשלא מצליחים אפילו להבין מה הוא אומר.
ובשבילי יאיר, זו אכזבה אישית. כי אמנם לא חשבתי שמחר תרוץ לכנסת מטעם יהדות התורה, ברור לי לחלוטין שאנחנו חלוקים ברוב הדברים המהותיים בחיינו. אבל חשבתי אותך קודם כל לאינטלקטואל, איש ספר, איש הגות, אדם רציני שלא יורה סיסמאות סתם. אדם שמבין הרבה יותר מכל היתר. אדם שמכובד להיות גם יריבו. ובעיקר, אדם שיודע על מה הוא מדבר.