אל נא אחיי תרעו.
נער צעיר הייתי, כאשר סערה ירושלים סביב סגירת כביש בר-אילן בשבתות. התמונות בצבע שנמרחו על שערי המגזינים החרדיים מידי-שבוע ("צולם על ידי נכרי"), הציתו את דמיוננו. התקנאנו בתושבי ירושלים, שלוחמים את מלחמת ה' בגיבורים, וכן, התקנאנו גם באקשן השבועי שהשתקף היטב בתמונות מידי-שבוע. חלומי הגדול היה להזדמן פעם אחת להפגנות, ולחזות במו-עיניי ב"קלגסים", לראות את שוטרי המג"ב ואת אפורי המדים, להתבונן בסוסים שנראו מאיימים מספיק גם בתמונות.
נער הייתי, וגם זקנתי. את מגוריי הספקתי להעתיק לירושלים, ובהפגנות חזיתי לא אחת. החל מהפגנות על מצעד הגאווה, עבור דרך הפגנות נגד ניתוחי מתים, וכלה בגל ההפגנות האחרונות, כאשר כבר קשה לעקוב אחר נושא ההפגנה היומית.
הצפייה מקרוב בהפגנות, חשפה לנגד עיניי את האמת המרה: ראשית, ברוב ככל המקרים, נושא ההפגנה נשכח עוד בטרם החלה ההפגנה; ושנית, המפגינים אינם מנכבדי הציבור וממנהיגיו, אלא משוליו. הצד השווה שבהם הוא העובדה שהמניע למאבקים אינו קנאת ה' שאחזה במפגינים, אלא למרבה הצער, אקשן לשמו. הרכוש הרב שמושחת באותן הפגנות, האלימות וקריאות הנאצה, אינן מותירות ספק לגבי המניעים של אותם פורעים. הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו.
ואמנם, היו גם מקרים של מאבק אמיתי למען המטרה. מאבק שהובל על-ידי ראשי העדה החרדית ומנהיגיה, אשר עמדו מאחורי פעולות המחאה.
למרבה הצער, נגרר - ויש שיאמרו הובל - הציבור החרדי כולו, אחר אותו זרם קנאי והשתתף בפעולות המחאה הרחוקות שנות-אור מדרכו מימים ימימה.
רבותינו, לא תמכו מעולם בפעולות אלימות, ואף התנגדו להן בפומבי. בישיבת מיר יצאו ראשי הישיבה בקריאה שלא להימצא חלילה באיזור ההפגנות, ועל אחת כמה וכמה לא ליטול בהן חלק. ואולם, מה שברור כל-כך לגדולי הדור, לא ברור לבני הנוער ולשוחרי האקשן ברחוב. מי שהזדמן אמש לשכונת גאולה, לא יכל שלא לתהות האם זו דרכה של תורה? האם הצתת מכוניות משטרה, נאצות, וזריקת אבנים על מוניות היא דרכינו?
על הציבור החרדי, להיות מוביל ולא מובל. עלינו להבין כי אין לנו חלק ונחלה עם אותו זרם קטן, שמוביל את כולנו למקומות בהם איננו רוצים למצוא את עצמינו. עלינו להמשיך לדאוג לאינטרסים שלנו על ידי שתדלנות ופעילות שקטה מאחורי הקלעים, ולא להיגרר לפעולות קנאות כביכול, הכוללות אלימות, והשחתה הנוגדות את השקפתנו.