ידידי קובי אריאלי כתב אמש ב"מעריב", כי יש לשמוח על "פשיעה חרדית מדווחת". שכן "אם יש למישהו שכל, הוא צריך להבין שהשיוך החברתי שלו זוכים פושעים וחשודים חרדיים, הוא בעצם מחמאה, משום שהוא נובע מנקודת ההנחה הבסיסית שחרדי פושע זה אוקסימורון, ומצבו הטבעי של שחור הכיפה הוא התנדנדות רציפה בבית הכנסת מול ארון הקודש תוך עשיית מעשי חסד וצדקה", לדעתו שותפים עוד רבים אחרים.
על אמרה זו, יש לומר: הלוואי על האויבים שלי מחמאות כאלה. די לקרוא את אלפי הטוקבקים נוטפי השנאה, העוינות, הגזענות והאנטישמיות חרדית, די לראות את כותבי המאמרים כדוגמת מתי גולן, נחמיה שטרסלר, יעל פז, בן דרור ימיני שכולם מתנבאים בסגנון אחד הרואה את כל החרדים – בהכללה גסה במיוחד – גרועים מהפלסטינים, מחריבי רמזורים ומשליכי אבנים, מתעללים בילדים וחיים על חשבון זולתם. די לראות את הקריקטורות כדי להבין שהשנאה כאן, אינה רציונאלית, ומגיעה הישר מהמאגרים העכורים מהם שאבו שונאי ישראל בכל הדורות.
יש להודות על האמת: בסיפור הזה השכל לא משחק תפקיד! מדובר, חד וחלק, במאבק רוחני עתיק יומין בין אמת לשקר, בין הדבקים בעץ החיים לבין אלו שלא זכו לכך. רובם, לדאבוננו, תינוקות שנשבו, אבל חלקם מובילים את העם כבהמה בבקעה. אלה מאירים פנים לפליטים מגאנה, לעובדים זרים מסודאן, לתאילנדים, לפלסטינים המסכנים, כמובן. מבחינתם שהמדינה תהיה מדינת כל אזרחיה. אלה שמחים על חילול שבת, על חילון, על ניתוק בין העם היהודי למורשתו. חלק מהמאבק הרוחני, בא לידי ביטוי – בין היתר – בהאשמת החרדים בכל רעה חולה, בשקרים וחצאי אמיתות על מנת להשחיר את פניהם של נאמני התורה וכתוצאה מכך המון העם יגלה סלידה מהם ומתורתם.
אין לך דוגמא נאמנה למגמה זו, מסוגיית האיפיון הפלילי. דנו על זאת רבות. אך יש לומר זאת שוב ושוב: ה"איפיון הפלילי", הינו גלולת השנאה של התקשורת הישראלית נגד החרדים. אין אני אומר כי ישנם הפרוטוקולים של זקני התקשורת. אין זקני התקשורת שיושבים במרתפים וחורשים מזימה, אך מאידך אין זה סוד שרבים מאנשי העיתונות הכתובה והאלקטרונית נמנים עם מגזר אליטיסטי חילוני בעל צבע פוליטי מסוים. מטבע הדברים הם מגלים מודעות אוהדת והסכמה לדרכים ואופן ההתנהגות של חבריהם לקבוצה, ומאידך הם משייכים את הרע ואת השלילה לחברי קבוצת המיעוט. על כן אפיון פלילי הוא גזעני ואנטישמי, מאחר
שהוא מציג את החרדים כנעדרי אישיות מוגדרת, ופעילות שלילית של היחיד מוצגת כנובעת באופן פתולוגי מהשתייכותו לקבוצת המיעוט.
ע"פ דוח המשטרה לשנת 2008, אירעו בשנה זו 418,000 אירועי פשיעה. אני חוזר שוב: 418,000 אירועים פליליים שדווחו למשטרה. רק מקרים בודדים מתוך מאות אלפי המקרים של גניבה, אונס, שוד ומעשים פליליים מקבלים פרסום בדיווחי החדשות. די לדפדף במקומונים ולגלות עמודים מלאים בדיווחי פלילים שאינם מגיעים לעיתונות הארצית. מה שמתפרסם הם אירועים שיש בהם מקרים קשים של אלימות, מקרים שיש בהם "סיפור" ו"פיקנטריה", או מקרים שבהם מעורב, לכאורה, אדם חרדי!
בכל הקשור לאפיון פלילי, לעולם לא תימצא בכלי התקשורת כותרת האומרת "חילוני אתיאיסט שדד בנק", או "חילוני (אבל שומר שבת) מהרצליה רצח שודד ערבי מוסלמי מטייבה", אבל בכל מה שקשור לעבריינות של אנשים הנראים כחרדים, מבליטים כלי התקשורת את עובדת היותו של החשוד בעבירה "חרדי", "אברך" או "תלמיד ישיבה". וכאשר מדובר בחרדית? אוהוו. החרדית יזכה לסיקור ענק ועצום, מעל ומעבר לפרופרוציות המעשה המדומה או האמיתי שעשה. מול הקישור החוזר הזה, של אנשי תקשורת ואנשי ציבור - איזה כוח יש לעדות המשטרה כי אחוזי הפשיעה, הסמים והאלימות בחברה החרדית נמוכים באופן דרסטי מול הפרופיל הסוציו-אקונומי שלה.
מדוע?
התשובה טמונה בשני מילים: "שנאה גזענית". קשה להאשים חילונים, ובטח כתבים כ"גזענים". בכל זאת אנחנו בני אותו גזע. אך יש לומר זאת באופן הכי ברור והכי חד משמעי. הביאור המדעי ל"גזענות" היא שגזענים נוטים לסגל לעצמם מחשבה על הזולת במושג של קבוצה, ולא במושגים של פרטים ("הם", "אתם כולכם זורקים אבנים", "כולכם מפגינים", "כולכם עוקרים רמזורים", "כולכם מתעללים בילדים", "כולכם משתמטים", "כולכם פרזיטים"). קל יותר להדביק תווית על הפרט כעל חבר בקבוצה מסוימת, לתלות בו את קולר האשמה של מה שעושים יחידים מתוך קבוצתו ולסווג אותו אחת ולתמיד, מאשר להגיע לידי הערכה סבירה של מורכבות אישיותו, הערכה שהיא בהכרח זמנית ונתונה לשינויים ככל שמתארכת תקופת ההיכרות.
למעשה, העיתונות מקנה מושגים מעוותים לציבור הרחב על המציאות החברתית: יש כאן הטעיה לוגית, משום שהאפיון הקבוצתי הופך הופעה לתופעה ומעוות את המציאות – מאחר שכלי התקשורת כמעט אינם מדווחים על פשיעה ועבריינות חילונית (תופעה רחבת היקף), אלא שבים ומדווחים על פשיעה ועבריינות אחרת (הופעות יחידניות ומצומצמות).
התקשורת העולמית, אגב, מקפידה שלא לפרט את מוצאו של אדם או את צבע עורו על מנת שלא להכתים עדה או מיעוט אתני או חברתי. גם תקנון האתיקה של עיתונות מדינות האיחוד האירופי קובע כי אין לציין בדיווחי פלילים את השתייכותו של העבריין או החשוד למוצא אתני, לדת או לקבוצת מיעוט. כמו כן קובע קוד האתיקה שעל הדיווח לכלול בתוכו רק מידע שרלבנטי וחשוב להבנת האירוע המדווח.
גם תקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע שאין לפרסם השתייכות חברתית, פוליטית או קבוצתית בדיווחי פלילים. הניסיון הוכיח שמועצת העיתונות אינה רוצה או אינה יכולה לאכוף תקנה זו. על כן לא נותר אלא לפעול במישור החקיקתי לאישור הצעת החוק לתיקון חוק לשון הרע.
מכאן לחברי הכנסת החרדיים: עליכם לקדם הצעת חוק תיקון לחוק לשון הרע לפיו על כלי התקשורת ייאסר (או לחילופין תוטל חובה) לציין בכל דיווחי הפלילים מוצא עדתי, מוצא אתני, השתייכות קבוצתית ורמת הדתיות (האם החשוד דתי, חרדי, חילוני, אגנוסט או מסורתי). יו"ר ועדת הכספים, ח"כ הרב משה גפני ניסה בעבר לקדם יחד איתי יוזמה מסוג זה. בעבר לא הצלחנו. אולי עכשיו זה יעבור.
למרות שאנחנו יודעים כי כשמדובר בחרדים, אין אתיקה ואין צדק. החשוד יהפוך להיות מורשע עוד טרם הוכחה אשמתו, ובמקרים מסוימים (כדוגמת אירוע ההרג אמש) יהפכו החרדים אשמים, אף שהקשר שלהם לאירוע הוא בערך כמו הקשר של נחמיה שטרסלר ופליטי סודאן.