"חכמת חיים היא מתנה", פותח ד"ר אילן זמיר את אחד מספריו, "עבור לילות ללא שינה, עבור בגידות של חברים...אין לה שווה ערך ושווי בכסף. מחירה הוא - חיים!"
גם כאשר עוסקים ב"הלכות דעות", צריך לדעת לא להתבלבל ולהימשך אחרי היצר הרע. אותו יצר שיכול לבלבל את המחשבה הישרה בתואנות שווא של "שפיות" מדומה.
בטור שהתפרסם כאן בכיכר, כותב ר' ידידיה שרייבר ומזהיר על הסכנה שבהפגנות "מטופשות" כלשונו, נגד בית החולים הדסה עין כרם. לא. איני חושד בו כלל כי הוא נמנה על אלו המקבלים שלמונים בשביל למכור את נפשות עמם למחטי הניסיונות. גם הוא, רועד מטובי הרופאים ובעיקר מן הגיהינום עלי אדמות. אבל חוסר הידע הרפואי או המידע האמיתי על המתרחש במסדרונות בית החולים, גורם לרבים כמותו לחשוב שמא הכל תקין, הכל ישר. כי גם הוא, לא חוקר רפואי כפי שטען כלפי הציבור. "בוא ננסה עליו את התרופה...נגד צהבת", שמע אחד המאושפזים בהדסה עין כרם את הרופאים לוחשים על יד מיטתו. אותו מאושפז, שסיפר זאת כבר לפני שנים, היה אדם חכם וחזק. הוא עשה עצמו מנומנם כאשר הוגשה לו התרופה ולאחר יציאת הרופאים...השמיד אותה. למחרת נכנס אליו בריצה רופא אחר מן המחלקה. "כיצד אתה מרגיש? יש שיפור?", שאל אותו. החולה השיב בחיוב ומיד נשאל על ידי הרופא האם נטל את התרופה. "לא", ענה בקרירות. הרופא חייך ונשם לרווחה. "טוב מאוד, היא הייתה מזיקה לך", אמר בפשטות מבלי לדעת כי החולה יודע הכל. לאחר מספר דקות, נטל החולה את חפציו, קם ממיטתו למרות מחלת הצהבת הקשה, וברח משם כל עוד נפשו בו, בלי לעדכן אף אחד, הישר אל ביתו הנמצא בלב ליבה של אחת ההתנחלויות. הסיפור הזה שלכאורה אירע כבר לפני זמן רב והושמע מכלי ראשון, מעיד כאלף עדים על ההפקרות השולטת. במאמר "ויהי אומן את הדסה", הוזכר ר' אלימלך פירר כסמל לתחליף ללחימה בבתי החולים. אם יורשה, יסופר גם פה, על דרך לחימה של אדם בעל ידע רפואי גם הוא, שבשונה מפירר, קודם למד רפואה ורק אחר כך, כאשר צמח מתוך המערכת, גילה את הזוועות. שמו ד"ר אילן זמיר, איתו נפתח מאמר זה. זמיר, כיום חרדי ובעל רשת מרפאות פרטיות, הינו ד"ר לרפואה החל משנת 1966. הוא שירת כרופא צבאי, עבד בבית החולים בצפת, שימש מנהל מחלקת הרדמה בבית חולים ברמת גן. וכן, הוא היה גם ב"הדסה", כאשר זו עוד שכנה בתל אביב. לפני כשלוש שנים, הוא הוציא את ספרו "ללא רחמים" בו הוא מאשים את עולם הרפואה בישראל בהאשמות חמורות כשהוא, יודע אף יותר מכולם עד כמה מתבצעים ה"רציחות בחלוק לבן" כלשונו. את הספר חיבר בעקבות מותו של אביו בבית החולים. הוא גילה את הרשלנות הרבה וההתנהלות המקוממת והחליט "לא לדחוק את הדברים". לאורך מחקרו הוא התוודע לעשרות סיפורים של הזנחה ורשלנות רפואיים ש"טואטאו בכישרון רב אל מתחת לשטיח", מוכר למישהו? כמו כן עוסק הספר בהמתות החסד הרבות הקיימות בשקט רב כאן ועכשיו. לפיכך הוא בא להזהיר על הסכנה הצפויה למי שמתמסר לידי המערכת הרפואית בארץ. האמירה שנאמרה כאן, במדור הדעות, הפוטרת את הדסה מאחריות בשל כך שבכל בתי החולים ישנם פשעים, הינה מטופשת לחלוטין. האם בגלל שבשואה למשל נרצחו6,000,000 יהודים, הרי זה אומר שאין מקום לטענה כלפי מחנה השמדה באושוויץ בשל העובדה כי ישנם מחנות נוספים? אין חלילה כאן מקום להקצנה ולדמיון! בשום אופן לא, אבל רבותי, תחת לאפינו מתחוללת שואה שקטה. "אם החולה הפסיק לאכול ולשתות, אף אחד מהצוות הרפואי לא התרגש, במקרה הטוב הוא זכה לעירוי של תמיסת גלוקוז 5% כתחליף עלוב לאוכל. כל אלה סייעו להידרדרות מהירה במצב בריאותו ולקירוב קיצו. אם בכל זאת החולה המשיך להיות ערני וסרב "לשתף פעולה" ולהתקדם ל"סוף הטיפול", הוא קבל, על פי הוראת הרופא הבכיר, טיפול. חייו נכנסו למסלול סופני.. מפני ששום אדם בריא... לא יוכל לשרוד לאורך זמן ללא מזון". סיפור אחר סיפור, מתעד הד"ר את תעשיית הגיהינום הזו כשהוא קובע מניסיונו כי "תופעה מוכרת לא פחות, היא רצונם של רופאים לצבור ניסיון ומוניטין על בשרם של מטופליהם". מה תאמרו למשל, על פרופסור ידוע שהזריק לנכדתו הטרייה רעל שהיה אמור להורגה משום שידע כי היא אמורה להיוולד עם מום מסוים? הוא לא ידע כי צפו בו, ועוד יותר לא ידע כי נכדתו נולדה בעצם בריאה והוא, ללא רחמים, הפך אותה לנכה. זה נגמר בשלילת רישיון הרופא שלו לחודש ימים, בהם ממילא עבד בחו"ל. וזוהי דוגמא אחת מני אלף. מומלץ לכותבי הדעות המרגישים טוב עם עצמם בהיותם שפויים ונורמאליים, לקרוא בתשעה באב הקרוב את הספר "ללא רחמים", ולו משום שהאבל יעבור עליהם בבכי עצום כפי שלא חוו מימיהם. זוועה. אולי, דווקא ההפגנות, ההשתוללויות וההאשמות, יביאו להתעוררות בכל הנוגע ללכלוך המוחבא תחת החלוקים הלבנים בארץ, בכל בתי החולים. כי בפעם הבאה שיסתפק רופא כלשהו האם להזריק או להפקיר חולה שציבור גדול מאחוריו, הוא יחשוב פעמיים. אה, דרך אגב, לא חסרים בתי חולים מלבד הדסה. אל תיבהלו, זהו מסחר ככל מסחר, ההחרמות הללו יכולות להביא תועלת כמו בכל עסק לצערנו. מאבק משפטי, לא תמיד יעזור. גם מחבר הספר בעצמו, פירט במקצועיות רבה, במספר עמודים את כל הרשלנות שהביאה למות אביו. אבל אל דאגה, כמו במקרה 'האם המרהיבה', בית החולים דאג לתרץ במקצועיות למבקרים מטעם המדינה את הכל. "כמובן שאין למסור את הטפול בנושא רגיש ועדין זה לידי המשטרה, שאינה בנויה לחשיפת פשעים מסוג זה". הוא ממליץ למשפחות לשמור על יקיריהן בשבע עיניים, אך עדיין מסתייג: "אלא שאין די בכך, משום שמדובר במערכת סגורה, שמשתמשת בחוק הסודיות הרפואית, כדי לשמור על סודותיה, אשר תוכל, אם תרצה, לנצל רגעים של חוסר תשומת לב כדי לבצע את תוכניותיה, ונוכחותה של המשפחה, אף כי תקשה עליהם, מכל מקום לא תוכל למנוע". להזכירכם, מילים אלו, המבהירות היטב את הדי הפרשייה האחרונה, נכתבו כבר לפני מספר שנים על ידי רופא, מקצוען, ולא בחריקת קולמוסו של כותב טורים שמרגיש עצמו חכם ומורם מעם בכדי לשמור על שמו הטוב של הציבור החרדי על חשבון החולים. כנראה, שסוף סוף הגיע הזמן לצאת לרחובות, להשתולל ולא לוותר. להבהיר לבתי החולים כי יש סוף לכל התעללות. מתברר, כי מקרה האם, הוא ככל הנראה קלאסי. יחשוב נא כל כותב שורות, כיצד היה מגיב אילו היה מדובר בבנו. מספיק רק לקרוא את המשפט המצמרר אותו אמר הרופא ש"טיפל" בילדה שנפלה אל מותה בשכונת רמות אשכול ובאברך שניסה להצילה ובחסדי שמיים, למרות הרופא, עדיין מצליח לחיות: "תפסיקו, אין מה לעשות יותר". כדאי לסיים במילותיו של זמיר: "כשמדברים על הנאצים שערכו "המתות חסד" לחולים סופניים, חולי נפש, חולי אלצהיימר, תינוקות פגומים ועוד, כולם מזדעזעים – מדוע אין איש מזדעזע כאשר רופאים "נאורים" עושים דבר דומה? מדוע אין איש זועק כאשר הרופא שהיה אמור להעניק לחולה או לנפגע, טיפול מציל חיים, או לכל הפחות מאריך חיים, הוא זה שלוקח על עצמו את התפקיד לקצר את חייו??"