כמו כל עם ישראל גם אני הלכתי להסתפר, אחרי ימי ספירת העומר, בעודי יושב בתור אצל הספר, ניגש אלי אדם אחד, שמראהו, כשל איש בשנות השלושים המוקדמות, ושואל האם אני זוכר אותו, התקשיתי בזיהוי, קוראים לי בועז, אמר, אני זוכר אותך, קוראים לך אבי בנטוב?, אמרתי כן, מיום היווסדי זהו שמי, מי אתה התעניינתי, היית מורה שלי, נכון, הייתי מורה חייל בתחילת נשואי, לימדתי במסגרת השרות הצבאי, בבית ספר של החינוך העצמאי, ברמת החייל, בניהולו של המנהל הוותיק עקיבא הלפגוט, בית ספר זה קלט תלמידים מהשכונה הסמוכה, נווה שרת, שכונה שרבים מתושביה, הינם אנשים קשי יום, חתך סוציו אקונומי נמוך מאוד, רבים מהורי התלמידים, היו באים ונכנסים בשערי בתי הכלא, ולא על עברות צווארון לבן, יותר על עברות מע"מ.
בכיתה בה לימדתי, למד אצלי אותו התלמיד, בועז, [שם בדוי-השם המלא שמור במערכת] אביו ישב שנים רבות בכלא באר שבע, אימו לא הייתה מהחרוצות עלי אדמות, במקום לעבוד לפרנסתה, העדיפה לחתום בלשכה, פרנסתה הייתה בקושי, אבל הקב"ה זיכה אותם בילד מחונן, עם נתוני פתיחה גרועים, נשיאת חן הייתה לילד הזה, החלטתי להשקיע בו את כל מריצי, בידע, מוטיבציה, חום ואהבה, להם היה זקוק כל כך, נלחמתי עליו שימשיך הלאה בישיבה קדושה, אבל אימו הורתו, רצתה אחרת, רצתה תיכון חילוני, רצתה שיהיה לו מקצוע לחיים, שאיפתה, שלא יצא כמו אביו הכלוא, כל הזמן דיברתי על ליבו, שגם אם לא ילך למסגרות תורניות, לפחות שיישאר קשור לעולם התורה, בנימי נפשו.
שנה אחת, ערב שבועות, הצעתי לאותו ילד בפרט, ולעוד כמה תלמידים מובחרים, לבוא אלי לחג השבועות, ההורים הסכימו, בליל החג למדנו יחד, לקראת חצות, צעדנו מביתי, יחדיו, לישיבת פונבי'ז, לראות מה הוא עולם התורה, יחד עלינו לעזרת נשים, משם יכלנו לצפות על כל אולם הישיבה, הגדוש בבחורי הישיבה הוגים בלימוד, ריתחא דאורייתא נשמע בחלל הישיבה, מבעוד יום תאמתי עם כמה בחורים שהכרתי, שכל אחד מהם ילמד בחברותא עם התלמידים שלי, וכך הווה, ישבנו שם כשעה ארוכה, למדנו אז מסכת בבא מציעא – פרק אלו מציאות, הם שמעו מהו ניגון ישיבתי, אמר אביי, אמר רבא, יה בה בם בם, התפלפלו להם כרגילים וותיקים, בסיום הלימוד, עברנו דרך מרן הרב שך זצ"ל לקבל ברכה, לחשתי לאוזנו מי התלמידים, מהיכן הם, צבט בלחייהם ובירכם, שיעשו חיל בתורה.
אותו בועז, למד בתיכון, התגייס לצה"ל ליחידת תובלה, סיים את שרותו הצבאי, ובחר ללכת ללמוד כשנה, בישיבה בירושלים, שם התחזק, ונישא לחוזרת בתשובה, רות, בשעה טובה, בועז ורות באו בברית הנישואין, והקימו בית נאמן בישראל על אדני התורה והיהדות.
אותו בועז, אותו תלמיד, אמר לי, המורה אבי, התמונות האלה של ליל שבועות בפונבי'ז, החברותא בישיבה, הברכה מהרב שך לא משו מעיני כל תקופת היותי בצבא, נדרתי בליבי, כשאסיים את התיכון והצבא בשביל כיבוד ההורים שבי, גם אני רוצה להיות בחור ישיבה, גם אני רוצה שיבואו ילדים, נערים ללמוד איתי בליל שבועות, ושהתמונה הזאת תהיה חקוקה בליבם, זה מה שהחזיק אותי כל אותם שנים.
היום בועז ואשתו רות הקימו בית לתפארת, ילדיהם לומדים במסגרות חינוך חרדיות, הוא עמל לפרנסתו כחשמלאי במוסך מורשה, זוגתו שתחי'ה עובדת מדינה, מפרנסים את חמשת עולליהם בכבוד, ומגדלים אותם לתורה ויראה, לא אני הוא מחולל המהפך, אני רק זכיתי להיות השליח, להשלים את חסרון האב, כדמות רוחנית, בביתו של בועז, וכמאמר הפתגם, תמונה אחת שווה אלף מילים.
לסיום, אמליץ לכם לשמוע שיר מרגש ששמעתי היום, מלחניו המיוחדים, של ר' הלל פלאי יבדל"א, למילותיו האחרונות של הרב נריה זצ"ל, כפי המופיע בספרו של הרב הגאון יעקב משה חרל"פ זצ"ל, "תנו לי קדושת ארץ ישראל" מילות השיר : "תחממו אותי בדברי תורה, תאחזו בארץ ישראל ובקדושתה, תנו לי קצת עירוי דם לנפשי, לחזק אותה, ולחזק את תלמידי, אני מבקש - קדושה - אני מבקש, קודש קודשים - אני מבקש. תנו לי קדושת ארץ ישראל, תנו לי קדושת אהבת ישראל, לא סתם דיבורים, תנו לי הרגשת קדושת ארץ ישראל ! ואז קרא כמה פעמים בקול : שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד. וסיים במילים, נוציא את כולנו, ונתקדש כולנו, ופרחה נשמתו, וסיים הבן."