שני עשורים וחצי התגוררתי ברחוב הרב דסלר 13 בבני-ברק. הלוקיישן הזה - רחוב דסלר, היה בימים ההם בסיס-האם של הציבור החרדי-ליטאי בעיר התורה.
אורחות חיי צדיקים, פלאות ודרכי חיים של גדולי הדור שהיום מצוטטים בגיליונות השבת של השבועונים והיומונים החרדים, היו שיגרת יומנו וינקותנו.
כשביתך שוכן בין בהכנ"ס פא"י, לבית-המדרש "ירחי כלה", כשאתה מתגורר למרגלות ישיבת פוניבז´ ובשכנות צמודה לישיבת ´חכמי לובלין´, עולם הקודש והתורה, כולל כל דמויות ההוד והמופת הופכים לחלק משגרת יומך.
לא פעם ולא פעמיים היינו צופים במרן הרב שך צועד [לבדו אגב] במעלה הרחוב כולו אחוז שרעפים ולימוד עד שנתקל בעמוד חשמל מזדמן ומבקש את סליחתו, לראות את ר´ דוד פוברסקי צועד מביתו אל כיכר הישיבה ועולה בגרם המדרגות המוביל לבניין הגדול בכדי לתת שם ´שיעור כללי´, היה סוג של שיעור באצילות תורנית.
זכורני עד היום איך כל ילדי השכונה ואני בתוכם פסקנו ממשחק ה"קטרים באים" כשדמותו התמירה של המשגיח ר´ חיים פרינלנדר הייתה חוצה את הכביש בדרך לישיבה, ולפחות שנתיים היינו משתתפים באמירת ה´תהילים´ מידי שבת בהיכל ישיבת ´חכמי לובלין´ כשמי שמפקחים עלינו הם צמד נערים בני גילנו שבמקרה היו גם הנכדים של פוסק הדור הרב ווזנר שליט"א... ועוד ועוד...
הבית שלנו, שחזיתו כאמור הייתה לדסלר, פנה באחוריו לעבר גבעת ישיבת פוניבז´. מחדר הבנות אפשר היה לשמוע כל תחילת ´סדר´ וכל תפילה מההיכל, שלא לדבר על שירי סעודה שלישית ומזמורי השבת. ב´שמחת תורה´ כשהשירה והריקודים בהיכל הרקיעו שחקים, אנו בקרבתנו הרגשנו כאילו הריקודים מתקיימים אצלנו בסלון.
אם הייתם מסתכלים מחלון אותו חדר למטה, לחצר הפנימית, בא היינו משחקים כל ילדי הבניין, הייתם מבחינים בחצר תאומה, שכנה, וצמודה שבתוכה עצי אתרוגים משובחים. את הבית שהיה במרכזה של החצר אכלסו זוג מבוגרים מאירי פנים.
כשאתה חי לתוך מציאות מסוימת מגיל ינקות אינך שם ליבך לסובבים אותך, ולא משנה כמה מדהימים ידועים ומוכרים הם.
נדמה לי כי רק בגיל 7, כתלמיד כיתה ב´ בת"ת "רזילי" הצלחתי להבחין פעם ראשונה שהשכן שלנו הקשיש ומאיר הפנים חובש לראשו כיפה מרובעת כמנהג ראשי-הישיבות. לקח לי עוד קצת זמן, ועזרה מאמא, להבין שהשכן החביב בחצר הצמודה שתמיד הקפיד לחייך אלינו כשחלפנו על פניו בדרך לעוד משחק של "שוטרים וגנבים" הוא אחד מגדולי הדור וראש-ישיבת פוניבז´ לצעירים ר´ מיכל יהודה...
כשאתה חי ליד ´גדול ישראל´ ובמיוחד צמוד לחצר האחורית של ביתו, אתה לא מצליח לראות את כל ה"תורה" הסובבת בבית הצדיק, מצד שני את ה"פכים הקטנים" אתה מיטיב לראות יותר מכל האחרים, ורק השבוע שמתי לב כי זיכרון הילדות הכי חזק מהשכן המיוחד והצדיק שלי, היה המראה של ראש-הישיבה בכל שישי בצהריים כשהוא מקפיד לעמוד בכניסה לחצר הפנימית ולצחצח את הנעלים של כל בני המשפחה בכובד ראש כאילו מדובר במלאכה מקצועית וראויה.
לקח לי עוד כמה שנים טובות להבין שלא ההקפדה על מראה מוקפד ונוצץ הייתה הסיבה, אלא כמובן רצינות התייחסותו של הראש ישיבה לכיבוד והכנת כבוד השבת.
לא זוכר מי היה זה שאמר לי פעם בילדותי ההיא - "אתה מתגורר בשכנות של רבים מגדולי הדור, אל יקל בעינך, בעוה"ב מי יידע כמה מאתנו יזכו להיות במחיצתם של צדיקים אלה, נצל כל רגע שהם כאן לידך"...
ואולי זו ההרגשה שליוותה אותי יותר מכל מאז שנתבשרנו על מצבו הקשה של ר´ מיכל יהודה ועד להלוויה, כשרבבות מגיעים מכל העולם ל´אשכבתא דרבי´ - איך הצליח השכן החביב שלי שתמיד דאג לחייך אלינו מהחצר השכנה, שהיה לנו כשכן וידיד "רגיל", איך הצליח להסתיר מאיתנו, הילדים את היותו גדול הדור, שרף קודש, שכולו תורה ולימוד, שידע להקנות לכל רואיו שכניו, תלמידיו ושומעי לקחו את ההרגשה של שווים.
"כאילו שווים" אל הוד קדושתו ותורתו שיכל להעיד על עצמו שמעולם לא ראה ולא קרא דף עיתון למעט פעם אחת - מיד אחרי מלחמת עולם השנייה כשביושבו ברכבת קלט את כותרות העיתון שהחזיק שכנו, "וגם על זה" – כך הוא היה אומר תמיד - "גם על זה אני שרוי בצער רב"...