"כשציצית לגופו, דניאל נהרג מאש תופת"

בפברואר 1981, הוא התגייס לצה"ל ושירת בחיל-הרגלים. דניאל עבר אימוני טירונות, רכש מקצוע - נהג נגמ"ש, והתמחה כמפעיל ררנ"ט.

כשפרצה מלחמת שלום הגליל, הוא היה עם הכוח שפרץ את עמדות האויב בלבנון. לפי דיווח מפקדיו, השמיד דניאל במהלך הקרבות שלושה טנקים סוריים, הרס עמדות ופגע במוקדי התנגדות של האויב.

ביום כ"ב בסיוון תשמ"ב (13.6.1982), במהלך ההתפרצות לכפר סיל, נהדפו כוחותינו פעמיים. בהתקפה השלישית יצאו מפקדים בלבד, אבל דניאל, ששלט היטב בררנ"ט, ביקש לצאת להתקפה עם מפקדיו. במהלך הקרב נפגע חברו באש האויב. דניאל חש לעזרתו, אבל גם הוא נפגע ונהרג. במעשיו אלה הוא גילה אומץ-לב, יכולת מקצועית ותושייה רבה. על כך הוענק לו ציון לשבח של מפקד האוגדה. בן 20 שנה היה דניאל בנופלו.

הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בפתח-תקוה. הוא הניח אחריו הורים, שלוש אחיות ואח. אחרי שנפל, הועלה דניאל לדרגת רב"ט.

שר הביטחון אריאל שרון כתב עליו במכתב תנחומים למשפחתו: "דניאל נתן את חייו למען מולדתו. הוא שירת בחיל-הרגלים. היה חייל למופת, שביצע את תפקידיו באופן הטוב ביותר. תמיד היה נכון לעזור לחבריו, בעל מוסר אישי גבוה, אהוב על חבריו".

בן תורה אמיתי

מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: "על אף שהיה בחור שקט ומופנם, הורגשה מאוד השפעתו על חבריו בפלוגה. דני היה בחור ישר, בעל ערכי מוסר גבוהים, אשר הנחו אותו בכל מעשיו. הוא הקפיד מאוד בביצוע המוטל עליו ואהב לעזור לחבריו, האמין בדרכו ונהג על-פיה ברגעים קשים. דניאל היה בכוח שהוביל את הגדוד ובמשימה זו מצא את מותו".

לזכרו נבנה בית כנסת בשם "יד-דניאל".

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי ´יזכור´, שנערך ע´י משרד הביטחון)

וזו התוספת שלי על אדם יקר וקדוש זה:

דני שהיה חברי בלב ונפש, אחד מיני רבים שנפלו על קידוש ה´ תוך חירוף נפש אמיתי להצלת העם הארץ ומסירות אין קץ למען החברים, היה בן תורה אמיתי שדקדק במצוות קלה כבחמורה.

אתמקד במילים ספורות אלו באישיותו של דני מבלי לפגוע או להמעיט חלילה מערכם של החברים האחרים, ואתן כמה דוגמאות שאני מצליח לשלוף מזכרוני ברבות השנים.

את השירות שלנו עשינו בגדוד 13 בחטיבת "גולני" בין השנים 1979-1982 ולאחר שחזרתי מקורס מכי"ם שובצתי מחדש בפלוגה ובמחלקה שבה עשיתי את כל שנות שירותי.

חיוך נצחי

את דני פגשתי כאשר חזרתי למחלקה, אי אפשר היה לפספס אותו, ג´ינג´י אמיתי, בעל עיניים כחולות יוקדות ונוקבות, ומצח נחוש וחרוש כאיש מבוגר, מצח של אדם השקוע ועסוק בהרהורים תמידיים, משקיע אמיתי, וחבר לעת צרה, נחוש לסייע בכל משימה וכתף תומכת לכל חבר וחבר.

בעל חיוך נצחי אם כי ביישני, משהו בו שידר אחווה אמיתית, תוך תחושה שהוא נוסך סביבו שעל אחד כזה ניתן, וכדאי לסמוך.

באחת מיני רבות מההקפצות שהיו לנו ובמודלים שעשינו כדי לכבוש את אתרי הטילים שהסורים הציבו בבקעת הלבנון (לפני מלחמת שלום הגליל הראשונה מעשי התגרות אלו מצד הסורים היו אחד הזרזים ואולי המרכזיים שבהם שבעטיים פרצה מלחמת לבנו) הייתה זו שבת גשומה וסוערת, והאוהלים שבהם ישנו, היו אוהלי סיירים.

האוהלים התעופפו להם ברוח, והחבר´ה עמלו כדי להקימם מחדש. אלא דני ז"ל לא הסכים להיכנס לישון באוהל מאחר והוקם בשבת, וכדי לא ליהנות מחילול שבת נשאר כל השבת הגשומה מחוץ לאוהל.

כולם אהבו אותו

סיפור נוסף: ביום השבת הראשון של המלחמה מלחמת של"ג, הייתה הפסקת אש שהחלה ביום שישי בצהריים, והפלוגה שלנו התמקמה בכפר דוחא, כפר השולט על ציר המוביל לשדה התעופה של ביירות.

עשינו סיבוב בכפר שהיה כפר נוצרי ולמעשה היה עיירת נופש יוקרתית, נכנסנו להתארח אצל אחד מהמקומיים והצע לנו כוס חלב עם קפה מהביל, דני סירב לשתות הן משום שזה היה חלב עכו"ם, והן משום שבושל בשבת בשביל ישראל.

דני מעולם לא פעל ללא מחשבה וללא בדיקת מעשיו מראש בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה למרות היותו אח של...המ"פ מיכה רגב שהטביע את חותמו על הפלוגה בכלל ועל כל מחלקה ומחלקה בפרט.

הוא מעולם לא ניצל זאת ולא השתמש ביוחסין אלו של אחיו שהיה נערץ על כל חייל וחייל בפלוגה, הציצית שהייתה על גופו מעולם לא ירדה ממנו גם בימים חמים במיוחד ובמסעות המפרכים והתנפנפה בגאווה מבין המדים.

עם אותה ציצית הוא נהרג.

היה זה ביום שבת קודש שבת הראשונה של המלחמה כאשר הוקפצנו בצהריי יום השבת והוטלה עלינו המשימה לכבוש את כפר "סיל", כפר ששלט על ציר ההגעה ממזרח לשדה התעופה ביירות.

כח הצנחנים מגדוד 202 שניסה לפנינו לכבוש את הכפר חטף אש צלפים ו-12 לוחמים נהרגו מפגיעה ישירה של הצלפים ולכן הוחלט שהכח שלנו ביחד עם פלגה מהסיירת ינסו בשנית לכבוש אותו.

אש תופת

על פי הערכת המודיעין בכפר הזה היו אמורים להימצא כ-4 טנקים של האוייב ופלוגת קומנדו סורי, כשהגענו לפאתי הכפר ירדנו מהנגמשים והתקדמנו רגלית לעבר הבתים הראשונים של הכפר.

מיד עם הגיענו לבתים הראשונים של הכפר שהיה במעלה הכביש התלול וכשאנו עייפים וסחוטים נפתחה עלינו אש תופת אש טנקים וצלפים, ומהמטח הראשון נהרגו לנו שני קצינים ושני לוחמים מפגז טנק שנחת היישר בראש הכח.

הלחימה בכפר הייתה מבית לבית, ובשטחים הפתוחים שבין הבתים, בתים שהיו דיי רחוקים אחד מהשני ונדרשנו לפעול כנגד טנקי האוייב בנשקים אישיים ומול צלפים מיומנים שתרו וחיפשו את ראשינו, (מח"ט החטיבה ניצל תוך מעשי גבורה ומקצועיות של אחד הקצינים אלון בן נון, שדחף אותו ארצה והצילו ממות בטוח מאש צלף עויין) תוך מעשי גבורה של החברים שטיפסו על הטנקים והטילו לתוכם רימונים כדי להשביתם.

לחימה זו נמשכה לתוך הלילה של מוצ"ש ורק למחרת לקראת צהרי היום השלמנו את כיבוש הכפר שבדיעבד התברר ששרצו בו גדוד קומנדו סוריים ופלוגת טנקים.

סיפור קרב זה - הקרב על כפר "סיל" - הפך לנכס צאן ברזל והוא נלמד באקדמיה הצה"לית ובקורס לפו"ם בצה"ל.

אפשר היה להאריך ולמלא עליו דפים רבים על מעשיו של כל חייל וחייל, מפקד וקצין מהפלוגה ופועלם, אך בחרתי להתמקד בדני, דני שהיה בשבילי ספר מוסר מהלך בשל הליכותיו וצניעותו, דני שמעולם לא התלונן למרות הסבל הרב שסבל מרגלו בשל שבר הליכה שסבל ממנו רבות אך חשק שפתיים והמשיך קדימה ללא כל ציוץ.

בזמן רעווא דרעווין, לפני שקיעת החמה תוך כדי שהוא מחרף נפשו כדי להציל חבר שנפגע מאש אוייב, ושם נפגע מאש צלפים.

יהי זכרו ברוך.