קשה לי לדבר על סוניה פרס ז"ל בלשון עבר. ההיכרות האישית שלנו החלה לפני כשלושים ושבע שנים, לאחר מלחמת יום כיפור, בהיותי אשה צעירה בתחילת דרכי, עת הקמתי את ארגון נחל"ה - נשים חרדיות למען הפצועים.
הארגון דאג לעזור לנפגעים הרבים ששרדו אך בקושי את המלחמה הקשה, וסייע אף בעקיפין לגשר ולקרב בין בני הציבור החרדי לאוכלוסייה הישראלית כולה.
הרצנו באותה תקופה עשרות מתנדבים, בעלי משפחות ברוכות ילדים, שהניחו לאותם רגעים כואבים את כל עיסוקיהם וטרדותיהם בצד, ועברו ללא לאות מבית חולים זה למישנהו וממחלקה זאת למחלקה אחרת - הכל בכדי לעזור ולסייע ולתת כתף תומכת לכמה שיותר אנשים שנצרכו לכך באותה תקופה קשה.
בערבו של אחד הימים, צילצל בביתי מכשיר הטלפון ועל הקו היתה לא אחרת מאשר הגברת סוניה פרס ע"ה. "שלום", היא אומרת, "את אמנם לא מכירה אותי, אך שמעתי דרך חברה שלי על הפעילות המבורכת שלך ואני רוצה מאוד לסייע".
התעקשה להישאר אנונימית
כמובן ששמחתי על כך, הרמתי את הכפפה ואמרתי לה, "בשמחה", ומרגע זה במשך כשנה גייסה סוניה את ידידיה ומכיריה - מי בממון, ומי באופנים וצורות אחרות, הכל בכדי לעמוד באתגר הגדול ולסייע למטרה הברוכה.
אך מה שהקסים אותי יותר מכל היה ההצטנעות שלה ומה שמכונה אצלנו "מתן בסתר". לאורך כל אותה תקופה בה סוניה פעלה והפעילה אחרים, היא הקפידה להישאר מאחורי הקלעים וסירבה בכל אופן לקחת את התהילה לעצמה.
כל רצונותי להוקיר את מפעלותיה הברוכים בפומבי עלו בתוהו, היא המשיכה להתעקש ולעמוד על כך בדיוק באותה נחישות בה פעלה לסייע ולעזור.
שנים נשארנו בקשר, ותמיד תמיד אני זוכרת את המאור פנים, את הפשטות הקורנת, את הלב הרחום והדואג שכה אפיין אותה.
אני חושבת שסוניה היתה שריד לדור עבר של נשות מנהיגים שנכחד ונעלם ושוב אינו קיים עוד. נשים שדואגות קודם לזולת ורק אח"כ לעצמן, נשים שעתיד הכלל עומד במרכז חייהן, נשים צנועות שלא דורשות לעצמן מאומה.
על סוניה ע"ה ניתן לומר בלב שלם את הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה". חבל על דאבדין.
(הכותבת היא הבעלים של משרד פרסום למגזר החרדי)