לא הכרתי את הרבנית אזרחי, מעולם לא פגשתי אותה אישית - אבל אתה לא יכול לקרוא את ספרה "המשגיח" מבלי להרגיש שהכרת אותה. היא מדברת אליך, היא מספרת לך סיפורים על תקופות היסטוריות, אך בעיקר יוצרת היכרות בינך לבין אנשים שהיית משתוקק להכיר במציאות.
כשקראתי את הספר - הייתי נער צעיר בישיבה קטנה. אני זוכר את המאבק שהתנהל באותה התקופה כנגד הנגנים עם הרדיו. היה זה בעידן של "וביערת הרעדיו" – כשנגנים הוחתמו בחותמת כשרות זעירה, ועוד הרבה לפני תקופת הסמארטפונים שטרפו את הקלפים לחלוטין ושינו את גורלה של המערכה לבלי הכר.
אני זוכר איך כנער צעיר קראתי את ספרה של הרבנית אזרחי ונדהמתי: היא תיארה אנשים שהאמינו באדם ולא חשדו בו, היא תיארה את השיח הפתוח והכנה בין המחנך והמחונך, והיא אפילו דיברה על השיטה של לא לתפוס את התלמיד בשעת קלקלתו.
אני זוכר איך כנער, למרות שהייתי מרותק לגישה הזאת – היא נראתה לי כלקוחה מעולם דמיוני של אנשים מקסימים: עולם שבו לא צריך 'לתפוס' את התלמיד – משום שמדובר בפרח שאם רק ניתן בו אמון הוא יפרח. עולם שבו לא צריך לעקוב אחרי החניך בכדי לדעת שהוא הולך בתלם, ואפילו במקרה שבו התלמיד נתפס 'על חם' - המחנך ימשיך לדאוג שכבודו לא ייפגע או תיגרם לו תחושה של חוסר נעימות.
כנער צעיר – התפיסה הזו שנגדה את התפיסה שפגשתי בישיבות אחרות, נראתה לי לא ריאלית בעליל: אם לא נפעיל משטר וסנקציות כנגד צעירי הצאן, ואם הם לא יידעו שהעיניים של המחנכים מביטות בהם כשור המועד לפורענות – מה יעשה הנער ולא יחטא? ותסלחו לי על הפרובוקטיביות – מדוע שהנער לא יחטא אם המלמד לא משגיח עליו בשבע עיניים ומחפש לתפוס אותו על חם?! מה יש לו להפסיד?
שנים חלפו – והתפעלותי משיטת החינוך הסלבודקאית הלכה וגברה: שוחחתי עם אינספור בוגרי ישיבות שסיפרו לי על זיכרונותיהם מעולם הישיבות – הם הצליחו לחמוק מהמסגרת בשיטות שונות ויצירתיות, הם הצליחו להסתיר ולהסתתר, להתפלח ולהסוות, להתחפש ולחפש – ואף אחד לא הצליח לעצור בעדם.
וגולת הכותרת - כשתבקש מהם להיזכר בזיכרונות שהשפיעו עליהם בישיבה, הם תמיד יזכרו רק דבר אחד: את האנשים שהשפילו אותם, ואת האנשים שהאמינו בהם.
הם יכולים לדמוע כשהם נזכרים באירוע שקרה לפני 20 שנה, כשהמשגיח תפס אותם על משהו וצעק עליהם מול 15 בחורים משיעור א' למען ישמעו וייראו – והם יכולים גם לדמוע כשהם יזכרו במשגיח שדווקא האמין בהם, וראה בהם את הפוטנציאל שהם עצמם לא הצליחו לראות בראשית דרכם.
אם אתם בוגרי ישיבות אתם יכולים לבדוק את זה בעצמכם – מה אתם זוכרים מהישיבה: האם אתם זוכרים את השיחה המבריקה שבה הבנתם לראשונה מי בדיוק היה לבן הארמי ומהי דמותו האמיתית של עשיו – או שאתם דווקא זוכרים את הדמות התורנית שהאמינה בכם, שיבחה אתכם, וראתה את היכולות שלכם, או למצער – ביקרה אתכם וגרמה לכם לתחושות קשות?
ואולי, דווקא בתקופה שלנו - כשפרוץ מרובה על העומד, ויכולת ההרתעה של המחנכים מול יכולתן הבלתי מוגבלות של מנהרותיו של היצר הרע לחדור לעולם הישיבות – יתכן שהגיע הזמן לבחון שוב את הגישה הסלבודקאית. אולי בדור המדאיג הזה נכון לבחור דווקא בשיטה שמאמינה בחניך ואף שומרת על כבודו מכל משמר גם בשעה שהוא מועד ונופל.
הבחורים שנמצאים היום בעולם הישיבות יכולים בלחיצת כפתור לבחור בעולם אחר - האם זו לא סיבה מספיק טובה להאמין בטוב שלהם ובנשמה הטהורה שמפכה בהם?!
אולי דווקא זו השיטה שתשמור טוב יותר על החומות הכל כך חשובות של עולם הישיבות? וכמו שזעק פעם המשגיח הגר"ש ברויאר: "עולם הישיבות מוקף חומות, אבל לא חומות של אבן – אלא חומות של זהב".
•
(לפניות לכותב: israel@kikar.co.il)