בשבוע שעבר בישרו בצער, אמצעי התקשורת לסוגם, על פטירתו של זקן רבני אירופה הגאון הרב דוד משה ליברמן זצ"ל - רבה של אנטוורפן.
אם זקן הכוונה בשנים, אכן נכון הדבר. אך דומה כי גדלותו של הרב ליברמן זצ"ל היתה שמעולם לא היה כזקן, וקיים בעצמו את דברי רבי נחמן מברסלב "אלט, טאר מען נישט זיין" - אסור להיות זקן. וכמו שכתוב בשיחות הר"ן (סי' נא) "אין טוב להיות זקן, הן חסיד זקן, הן צדיק זקן, זקן אין טוב.
גם בערוב ימיו שהראייה קשתה עליו עד מאד, ורגליו כבדו מלכת, לא ויתר לעצמו על שיעוריו שלו, הן ללמוד והן ללמד, מדי יום ביומו קבע גם בגיל זקנותו המבוגרת, חברותא בסוגיות החמורות, בקצות ובנתיבות בהלכות ריבית וכד'. המשיך לתת שיעוריו בגמרא ובחסידות תמידים כסדרן , ולא מנע עצמו מהליכה לבית הכנסת, ולכל אירוע הן ציבורי והן פרטי טרח ללכת, כדי לכבד את בעל האירוע – לא ויתר לעצמו וקיים בנפשו - "אסור להיות זקן".
לא זו אף בשיעוריו ובדרשותיו היה מתחדש תדיר, ברעינותיו במסריו, ובעיקר אמר את דבריו ברעננות עצומה ,כאילו זו הדרשה הראשונה אותה הוא נושא.
ראו בחוש על הגרמ"ד ליברמן את דברי חז"ל, עה"פ - כי נער ישראל ואוהבהו - אהבת ה' לעם ישראל, כי תמיד מתחדשים לפניו כנער.
איש האשכולות
"משמת רבי יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן בטלו האשכולות. מאי האשכולות? אמר רב יהודה אמר שמואל איש שהכל בו" (מסכת סוטה).
וכתבו רבותינו הראשונים, לא שבטלו לגמרי, אלא שלא היו מצויים. דומה שהגרמ"ד ליברמן זצ"ל היה דוגמא לאיש שהכל בו, וידע למזג במידת התפארת הלכה אגדה וחסידות. בקי היה בהלכה ובפסיקת ההלכה, ידע על-פה ספרי חסידות, נהירין לו שבילי תורת חסידות חב"ד, כשבילי דאנטוורפן, אך מצוי היה בכל תורות החסידות. הספר "שפת אמת" לא זע מנגד עיניו, ואף שיעוריו היו בלולים מהלכה ואגדה. ניכר היה עליו היותו תלמידו של הרב אהרון קוטלר זצ"ל, שתמיד לא חדל מלהתפעל מגדלותו, ומאידך את אשר ינק מהאדמורי"ם לבית חב"ד, האדמו"ר הקודם הרבי ריי"ץ, ומהאדמו"ר האחרון לבית חב"ד.
סגנון מיוחד היה לו בשיעוריו, היה רגיל לפתוח את שיעוריו בשאלות באגדה – המושכין את הלב, ומשם שוזר להלכה, והיה חורז דברי אגדה ומתרצם בדברי ההלכה, והיו הדברים שמחים כנתינתם בסיני.
לא ראי הגרמ"ד ליברמן בעת שיעורו, כראי בעת דרשתו. בשיעוריו הן בנגלה והן בחסידות עסק הוא ללבן לעומקה של תורה, לברר את הסוגיא על בוריה, להעמיק בספרי החסידות. אך בדרשותיו היה חשוב לו המסר שרוצה להעביר הן לציבור, הן לנער הבר-מצוה ,הן לזוג הבא בברית הנישואין . ידע הוא להטעים את דבריו תמיד לציבור השומעים, ולהעביר להם את המסר הראוי, ידע הוא לדבר בסגנון ובשפתו של כל חוג, אם היו אלה חסידים או אנשי מעשה, וידע לדבר אף בשפתם של בני הנוער אשר פעמים רבות היו רחוקים מקיום תורה ומצוות. והכל כדי לקרבן ולאהיב עליהם את ה' ותורתו.
את הכינוי בספר שמואל "עדינו העצני" דורשת הגמרא על דוד המלך כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ (מוע"ק טז) . דומה שהדברים נכתבו אף על הגרמ"ד, שכן על ענייני עצמו – היה ענו ושפל רוח, גם במחלוקות ידע להבליג ולא לענות, ענוותן ולא החזיק טיבותא לנפשייה. (זכרוני שפעם אמרתי לו שעוד זמן קט משיח יבוא, ויצטרכו בסנהדרין של ע"א, דיינים שיודעים שבעים לשון, או –אז אמרתי לו שהרב יהיה המועמד הטבעי שכן הוא שלט שליטה מלאה בשפות רבות ואז השיב הרב ליברמן בענוות חן "אבל להיות בסנהדרין תנאי ראשון צריך להיות ת"ח") אך כשהיה צריך ללחום את מלחמות ה' ידע הוא להקשות עצמו כעץ, ולא לוותר אפילו על קוצו של יוד.אם בעניני כשרות או שבת .ידע הוא לעמוד בעוז וגבורה על ענייני חינוך ומשמרת הקודש.
ובמקום גדלותו שם אתה מוצא ענוותנותו, מחד ידע הוא לייצג נאמנה את עמדת היהדות בפי כל, וכמאמר שלמה המלך "חזית איש מהיר מלאכתו לפני מלכים יתיצב" (משלי). ותמיד השאיר רושם רב על שומעיו. קידש הוא שם שמים, שכן גם "למה יאמרו הגויים" היה חשוב עבורו, בכבוד גדול ייצג את עמו בפני המלך או בפני ראשי הממשל, ותמיד התרשמו מחכמתו הרבה . אך בד בבד היה ער ורגיש רחום וחנון לכל בעיה אישית "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" כמה היה לבו רגיש ליתומים ואלמנות.
זכרוני שפעם בקשני לסדר במקומו חו"ק באנטוורפן מטעמים שונים, אך כאשר הגעתי לערוך את החו"ק ראיתי את הרב ליברמן וכמובן שאמרתי לו שאם ה"מרא דאתרא" נמצא, הוא יערוך את החו"ק. והוא השיבני שאיננו חפץ לערוך, אך כדי שלא ארגיש שהוא זרק אותי לבד לזירה, חש הוא צורך להיות גם בחו"ק להיות "עמו אנכי".
מרא דאתרא
הגמרא במסכת ברכות מספרת שכאשר רבן גמליאל הלך לפייס את רבי יהושע, ראה מתוך כותלי ביתו שהוא פחמי, וענה לו רבי יהושע "אוי לו לדור שאתה פרנסו, ואוי לספינה שאתה קברניטה".
בכפל הדברים ביטא רבי יהושע, שמנהיג צריך להיות כקברניט של ספינה, שיודע להנהיג את הספינה לחוף מבטחים, להדריך את קהילתו בני עדתו, בדרך העולה בית אל, אך יחד עם זה, צריך להיות הוא כפרנס הדואג לפרנסה וצורכו של כל אחד ואחד. להתייחס לכל פרט ופרט. הגרמ"ד ליברמן מילא באופן נפלא את שני התפקידים, מחד ידע לנווט את הספינה בים סוער של גזירות ומחלוקות -לחוף מבטחים, פעמים שאימץ לו את דברי רבי עקיבא שסיפר כיצד ניצל בים סוער "כל גל וגל שבא עלי, נענתי לו ראשי" ידע הוא לאזן היטב את הכוחות הפועלים בקהילה ומחוצה לה, חש הוא היטב את צרכי הקהילה, לא השיב בשלילה לדרוש או לתת שיעור בפני כל קבוצה , מבוגרים או צעירי הצאן, גם כאשר היה קשה עליו, צרכי הציבור עמדו בראש מעייניו.
אך יחד עם זאת נשא כל אחד מבני הקהילה כאשר "ישא האמן את הינק" - ידע הוא להיות שותף עם כל אחד ואחד מבני הקהילה, הן בימי שמחתו והן ל"ע בימי צער ואבל.
זאת ועוד הגרמ"ד ליברמן זצ"ל היה דוגמא ל"מרא דאתרא," שגם בהיותו עסוק בצורכי הקהילה, לא מש הוא מאהלה של תורה. כל יום עד כחצות היום היה לן בעומקא של הלכה, ורק אח"כ נפנה לבניין הקהילה, לעסוק בשפיר ושליא, לפסוק בענייני גיטין,לעמוד על משמרת הכשרות. וממשיך אח"כ בשיעוריו אם בהלכה אם בתורת החסידות, אם בתורת המהר"ל ששגורה הייתה על פיו.
"רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה...
נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה.
אכן זכה הרב ליברמן שיתקיימו בו מעלות אלו ונהנו והעריצו אותו לא רק בני קהילתו , אלא תושביה הרבים של אנטוורפן.
"אלו קרעים שאינם מתאחים... ועל נשיא ועל אב"ד"
(מועד קטן כו, י)