אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו.
קשה עלי להספיד את מורי ורבי הגאון הגדול הרב מכלוף פחימה זצוק"ל, אך כבר אמרו חז"ל כי אין להתעצל בהספדו של חכם.
כשהגעתי להתגורר בבני ברק מיד לאחר נישואי, היה זה הגאון הרב מכלוף פחימה שקיבלני בחמימות ללמוד בכולל האברכים שעמד בראשו, ולמד עימי בחברותא מידי יום. במאור פנים הצליח להחדיר בתלמידיו את אהבת התורה והאדם.
גם במרוצת השנים, כשקיבלתי את אישורו לצאת לעבוד כדי לפרנס את משפחתי, קבע ללמוד עימי בחברותא, כשהוא מדגיש לי כי גם כיוצאים מהכולל צריך להישאר בן תורה, במהות, בהתנהגות, בעיתים לתורה.
בכל שנותיו היה נלחם על מנת להרים את קרנה של תורה, בבני ברק וברחבי הארץ והעולם. ביתו היה פתוח לרווחה לכל דורש, בהארת פנים.
האמת הייתה נר לרגליו, בכל דרכיו הוא הדגיש בפנינו שנדע לדבוק בדרך האמת, לצד הנהגה של "לפנים משורת הדין" בהתנהגות עם הבריות. אך בדבר אחד עמד בנחישות בבחינת "יקוב הדין את ההר" בהשקפה ובמצוות, שם לא הסכים להתפשר ועמד בתקיפות מול פשרות וקירור האמבטיה הרוחנית. כי מול עיניו עמד תמיד "כבוד שמיים".
את הצוואה הזאת שאבתי ממנו בחייו, לדבוק באמת, לנהוג לפנים משורת הדין בהבלי העוה"ז, אך לדעת לעמוד איתן בעניינים הרוחניים.
בכל עת שהייתי רוצה לשמוע עצה טובה, דעת תורה, או ניסיון חיים, הייתי עולה למעונו. הוא היה שקוע בלימוד כמעט בכל עת. פעם שאל אותו מישהו איך הוא יכול לתפקד עם הכאבים. היו לו אז כאבי גב ורגליים גדולים, הוא ענה לו "מה אכפת לי?!".
זו הייתה המהות שלו, לא היה אכפת משום דבר, גם לא מהכאבים שלו. מעולם לא התלונן, עניין אותו רק לימוד תורה וקיום מצוות. לא רק לימוד התורה שלו עצמו, אלא של כל תלמידיו, סביבתו, שומעי לקחו. היה משתדל להפיץ תורה ולכתת רגליו ממקום למקום על מנת להפיץ תורה ולחזק את קהילות הקודש בערים השונות.
ולמרות כל עוצמתו התורנית וגדולתו, היה נחבא אל הכלים, העדיף תמיד ללון בדלת אמות של הלכה על פני השררה והרבנות. ולהדגיש בפני כל תלמידיו "מה חובת האדם בעולמו", שאדם יהיה בבחינת בונה עולם ולא ח"ו אחרת.
בכל עת היה מתעניין בשלום תלמידיו, בכל ערב חג היה מגייס כספים לסיוע למשפחות נזקקות, והיה תומך ומסייע בסתר לעשרות ומאות פונים, ובודק איך ניתן לסייע לקהילה ולסביבתו בכל עניין.
גם בתפקידיי השונים בירר בכל הזדמנות כיצד ניתן לסייע לי לא רק בחיזוק הרוחניות ולימוד התורה, אלא גם בגשמיות. מפעם לפעם כשהתייעץ עמי על הצורך לאייש תפקידים כאלו ואחרים, והיו בפניו כמה מועמדים, הדגיש לי כי חשוב לו שימונה דווקא אדם מסויים, משום שבתפקידים הציבוריים יש צורך שיהיו אנשים בני תורה, ושמתנהגים בדרך התורה.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.