עולם החסידות שרוי באבל, מאז התקבלה הבשורה המרה על הסתלקותו אמש (חמישי) של הגאון האדיר המפורסם רבי יואל כהן זצ"ל, החוזר והכותב הראשי של הרבי מליובאוויטש זצ"ל ומי ששימש כראש המשפיעים בחסידות חב"ד.
מאז הסתלקותו של הרבי, בג' בתמוז תשנ"ד, שאליו היה דבוק הרב כהן זצ"ל, ולאורו צעד במסירות מוחלטת, כיתת הרב כהן את רגליו ללא לאות והשקה רבבות מבקשי השם מימיו של הרבי. הוא לא חס על כבודו, לא התחשב בגילו או בנוחותו האישית. גם כשגילו המופלג חצה את 90 המשיך לנדוד במסירות נפש ולהעמיד תלמידים הרבה.
הוא היה גאון בכל קנה מידה, בעל זיכרון פנומנלי. הוא היה אמון על כתיבת תורתו של הרבי מליובאוויטש והכנתה לדפוס. בהתוועדויות הקודש של הרבי מקום קבוע היה לו, אל מול מקומו הקדוש של הרבי. אחרי ההתוועדויות נהג לשבת ולחזור על דבריו של הרבי, שלעיתים ארכו שעות ארוכות ללא הפסקה, בדיוק מופלא.
על אף הבנתו המעמיקה וחוש ההסברה המפותח והעדין שבו ניחן, בעצמו ראה רק "חוזר", 'צינור', אחד שמעביר את תורת רבו ותו לא. מכל המגזרים נהרו אליו. הוא נהג למסור שיעורים באורח קבע בבורו פארק ובפלטבוש בניו יורק. אחת לשנה בממוצע נהג להגיע לישראל ולהתוועד עם רבבות.
בעבור תלמידי הישיבה המרכזית במרכז חב"ד העולמי 770 בניו יורק, בה שימש הגר"י כהן באופן רשמי כמשפיע, מדובר באבל אישי. "מלבד כוחו האדיר בחזרת חסידות ומלבד יכולת ההסברה הנפלאה שהייתה לו, אני רוצה להתמקד דווקא ביחס שהיה לו אל תלמידי הישיבה הצעירים", מספר לכיכר השבת, ר' מנחם הרשקופ, אברך חסיד חב"ד מביתר עילית שהיה מתלמידיו של החוזר. "יחס שהתבטא בחיבה רבה ובאכפתיות גדולה כלפי בחורי הישיבה.
"גם כשהרב שבר את רגלו, או לחילופין חזר ממסעות מחוץ לארה"ב, היה חשוב לו שסדרי הלימוד שלו עם התלמידים ימשיכו ושהשיעורים ימסרו כסדרם. דאגתו הגדולה לתלמידים התבטאה גם בכך שדאג שלבחורים יהיה מה לאכול כפשוטו. לסעודות השבת בביתו הוא הזמין את תלמידי הישיבה. הדלת הייתה פתוחה לכולם, וכסדר זה עשה שבת אחרי שבת עד לשנה האחרונה ממש מתוך אכפתיות של ממש לתמימים".
הרשקופ מספר: "זכורני כשהייתי תלמיד בישיבה ב-770, נסעתי פעם לארץ לאירוע משפחתי ושבת אחת לא סעדתי על שולחנו. בשבת שלאחר מכן הגעתי לביתו, לאחר שסעדתי אצל קרוב משפחה, וכשנכנסתי ישר שאל אותי האם כבר אכלתי משום שבאתי מאוחר וגם בשבת לפני זה לא הייתי. בחג שבועות של אותה שנה יצאתי לבתי כנסת ברחבי ניו יורק, כדי לקרוא את עשרת הדברות, כהוראת הרבי מליובאוויטש, עם יהודים וילדים. בשל החג לא הצלחנו למצוא את בית הכנסת שאליו היינו אמורים להגיע. כשחזרנו עם מצב רוח מעט שפוף ל-770, הלכנו לביתו לאכול סעודת חג וכשהגענו הוא ממש התעניין במסלול ובתהלוכה שהלכנו ונגע לו כל התהליך.
"במשך כמה פעמים, בסעודות שבת, התעניין במצב הלימודים בישיבה, ולפני מבחנים ממש דרש בסעודות בגודל מעלת המבחן ועד כמה חשוב להבחן. יכלה העט מלתאר והיד מלכתוב ועדיין לא ניגע בקצה קצהו של הדאגה שהייתה לו לבחורים בכל חודשי השנה ואת יוקר השיעורים וההתוועדויות שמסר במסירות נפש".
תלמיד נוסף שלו, הרב ראובן כהן, מספר: "כשלמדתי בישיבה ב-770 נהגתי אחת לחודש להתארח בביתו בסעודת שבת. אפשר לספר המון על החוויה באותן סעודות, אשתף אתכם בשתי מקרים. היה זה ליל שבת באחת משבתות הקיץ. הסעודה הסתיימה כרגיל בשעה מאוחרת מאוד. כולנו היינו עייפים. העייפות הייתה ניכרת גם על פניו של הגר"י כהן. כנהוג בסוף הסעודה היינו קצת עוזרים בפינוי השולחן. והנה אני רואה את הרב כהן מתיישב בעייפות על הספה ולוקח משהו לקרוא. כל אחד מאיתנו מחפש במצב כזה איזה עיתון, כפר חב"ד או משהו, כדי להירדם איתו.
ואני רואה את הגר"י כהן לוקח מהספרייה הקטנה שבסלון את ספר המאמרים המפורסם של הרבי הרש"ב תרס"ו, המשך עמוק בחסידות, ומתחיל לעיין בו. ותוך כמה דקות אני רואה אותו שקוע בספר. לא מעניין אותו מי נשאר מי הלך. אני זוכר שחשבתי לעצמי, אנחנו בשבע בבוקר בקושי מסתדרים עם הספר הזה, וכאן שעה מאוחרת בלילה. הוא רק פתח את הספר ונדלק מחדש.
"זכיתי להיות אצלו שנה אחת גם בליל סדר, בלילה השני, כמנהג בחוץ לארץ. ליל הסדר הסתיים בשעה 4 לפנות בוקר בערך. אני זוכר את זה כמו היום. שעה קודם לכן, בשעה 3 לפנות בוקר בערך, הוא נהיה שקט והתכנס אל תוך עצמו. היה נראה שהוא מפליג אל זיכרונות העבר. ככה במשך כשעה היה הוא עם עצמו ודמעות לחות נקוו בעיניו. לא שאלתי על מה ולמה, אבל היה לי ברור שמדובר כאן על בן שמתגעגע לאביו הרבי. אבל מתגעגע באמת. הוא היה דמות שהחדיר בנו באמת מה זה לאהוב את הרבי".
בשנות ילדותו התגורר הרב כהן זצ"ל בתל אביב והסתופף בצלם של גדולי חסידי חב"ד מהדור הקודם. על רגע אחד בלתי נשכח מאותן שנים סיפר לימים: "שבת אחת, אבא, הרב ר' פאלע כאהן, לימד ניגון לא מוכר בבית הכנסת, והרב מאיר בליז'ינסקי ע"ה, מגדולי החסידים בתל אביב, 'נדבק' לניגון. אולם בימים הבאים כמה מנעימות הניגון נשכחו ממנו, וכאשר פגשני ברחוב כאשר הוא רכוב על חמור באמצעותו חילק לחם, שאלני אם אני זוכר את הניגון, שאבי לימד. התחלתי לנגן בפניו את הניגון והוא ירד מהחמור, ויחד ניגנו ברחוב הרמת גני בקול רם מתוך התלהבות רבה, וכאשר סיימנו, הבטנו ימינה ושמאלה והחמור איננו, הוא ברח הרחק מאיתנו".
ניתן עוד להאריך ולכתוב אלפי מילים. על דמותו הנדירה, על הגאונות שלו, על ההשפעה שלו. הסתלקותו היא אבידה שאין לה תמורה. הותיר אחריו חלל בקרב רבבות שומעי לקחו. יהי זכרו ברוך.
