בסמינר העמיסו אותנו במלאי סיפורים על גדולי הדור השקועים בתורה, והמנותקים לחלוטין מהוויות העולם. פעם זה היה רב שלא ידע כי אשתו ילדה בן זכר כיוון שהיה שקוע בלימוד, ופעם צדיק ששכח את שם בתו. אך אצלנו במשפחה זה תמיד היה אחרת: גדלתי בינות לגדולי תורה עצומים, שכל הסיפורים סביבם היו תמיד הפוכים בתכלית; מעורבים עם הבריות ואוהבים את האדם - בעיקר את זה הסובל והבודד.
בדרך כלל כשגדול בישראל נלקח לבית עולמו, הכאב מרגיש כללי כזה, מן אובדן רוחני-דורי. אבל מאז פטירתו של דודי זקני, המשגיח ר' אהרן לפנות בוקר, קיבלנו לא מעט הודעות מתלמידים ומכרים, שפשוט שבורים באופן אישי, כי מרגישים שאיבדו משענת אישית נפשית, וגם רוחנית, קרובה ומיוחדת. וזאת משום שהיווה סמל לחיבור עם עולם המעשה, מרום דרגתו.
יש הרבה מה לכתוב ולספר על ר' אהרן, אבל אני איני ידענית גדולה, ואוכל לספר רק דברים שראיתי והרגשתי בעצמי. אוכל לשתף בחוויה האישית שלי. איך היה לגדול במחיצת האור שהקרין המשגיח סביבו. אותם מעשים שהייתי עומדת מן הצד ומסתכלת בהם, מבינה מה זה להיות בן אדם ומציירת לעצמי תמונה מדוקדקת לחיקוי ולמידה.
הצורה בה הוא דאג בכנות לאנשים, דלת ביתו שהייתה פתוחה תמיד לכל חלכא ונדכא, לבו הפתוח למצוקותיהם של כולם, השליטה שלו בפרטי החיים של כל איש עצוב שעבר לידו, ההתעניינות האמיתית והקרובה בכל אחד. כל אדם שהיה נראה שבור, ר' אהרן ידע מה קורה איתו, הכיר את הסיפור שלו לפרטיו והשכיל ברגישות לשבת איתו שם, על סף השבר.
במשפחתנו נהוג לערוך 'קידוש' בראש השנה, בין תפילת שחרית למוסף. לצורך כך, בכל שנה התכנסנו בביתו של המשגיח. אני זוכרת פעם אחת בבירור, לפני כשנתיים, שערכו את הקידוש, ומספר אנשים בעזרת הגברים החלו לאכול מזונות, אבל אל שולחנות הנשים המזונות עדיין לא הגיעו. זו לא הייתה בעיה חמורה, היה מדובר בענין של דקות, אבל אפו של ר׳' אהרן חרה והוא נזף בהם על שהחלו לאכול לפני שהוגשו דברי המתיקה לנשים.
וזה לא 'סיפור', הדבר הזה; אפילו לא התפעלתי אז בצורה מיוחדת. זה היה טבעי, רגיל ומובן מאליו שר' אהרן ישים לב אם הנשים אוכלות ושבעות. בצורה פשוטה, כך התנהלו החיים שלו. היה זה עניין שבשגרה.
בראש השנה של שנה שעברה שוב נכנסתי לביתו לקידוש. הוא ראה בכניסתי, וסימן לי להתקרב. ניגשתי מיד, כי חשבתי שהוא צריך ממני דבר מה, איזו עזרה. אבל הוא פנה ואמר: "אני רוצה לברך אותך". אמרתי מיד בחוסר נעימות ש'לא צריך' ו'מה פתאום', והוא ענה ברוך: "אני יודע שקשה לכם לקבל את הברכות האלו, לזיווג, בכל שנה מחדש, אני מבין את הצער, אבל אני לא מוותר, אז אברך אותך. ובירך.
והברכה שלו הייתה מפורטת, אישית. שאצליח בעבודה. שאתחתן. שאמצא סיפוק. שאהיה שמחה. כאילו אכפת לו ממני ברמה האישית, כאילו מבחינת דרגת הקרבה המשפחתית אין לו עוד בטח מאות כמוני.
אינני זוכרת מתי לאחרונה נפטר איש גדול בישראל, וכל כך הרבה אנשים הרגישו ברמה האישית שאיבדו אוזן קשבת, כפשוטו. באופן אישי אינני מרגישה שאיבדתי רק תלמיד חכם, כי אם אדם צדיק שהיה אכפת לו ממני באמת ובתמים. שרצה שיהיה לי טוב.
לפני יומיים הגיעה אחת הדודות לבקרו בבית החולים, כשהוא כבר היה במצב קשה במיוחד. הוא הביט לרגע לפתח החדר וראה אותה, ובמאמץ עילאי הרים את ידו לסמן לה לשלום. כי אצל ר' אהרן, להגיד שלום לכל אדם הייתה המעלה הגבוהה ביותר.
ביום שחלף מאז הפטירה, הבנתי משהו: כל אחד מאיתנו מסתובב בתחושה שהיה לו משהו מיוחד איתו. רק שלו. שר' אהרן דאג לו יותר מלכולם. הוא נתן לנו תחושת של חשיבות. שמישהו זוכר אותנו, שלמישהו אכפת. ואני לא מתכוונת לעשרה נכדים קרובים, אלא למאות בני משפחה, ואלפים אלפים של תלמידים ומקורבים לאורך השנים, שהרגישו כך.
בזמן האחרון לקח ר' אהרן החלטה לא קלה בנוגע לתלמידים המבוגרים בישיבת מיר: שלא יישנו יותר בחדרי הפנימייה של הישיבה. ציפינו שיתעוררו בקרב הבחורים תחושות כעס, תסכול ועלבון. הרי באופן טבעי, בכל ישיבה אחרת היו נלחמים על כך עד חרמה. אבל לא מצאתי רבים שהתרעמו על ההחלטה.
קשה היה למצוא בחורים עם מילה רעה על המשגיח, כי הם ידעו בידיעה גמורה, והרגישו, שהוא עושה את זה מאהבה ודאגה. הוא באמת הכיר כל אחד בשם שלו, והוא באמת אהב אותם. היה מוכיח אותם, והם ידעו כי את אשר יאהב - יוכיח.
כזה היה ר' אהרן, המשגיח שלנו, הדוד שלנו, זכר צדיק לברכה. צדיק, אציל נפש, רחום, עניו, לבו שומע, שייך לדור מופת. מתגעגעים אליך, המשגיח.