"היתה מחלוקת בין חכמי ירושלים בדור הקודם, האם כותבים 'דוב' מלא עם ואו, או 'דב' חסר ללא ואו. במקרה דנן אין ספק שה'דב' הוא מלא וגדוש, מלא בתורה וביראת שמים", כך ספד השבוע ראש הישיבה גאון רבי שאול אלתר, בהלווייתו של חמיו הרה"ג רבי חיים דב (בער) רובינשטיין ז"ל.
בהספד שהתקיים בבית העלמין בחיפה, שם חי ובה נטמן, עמד חתנו על דמותו של ה'שווער' ואמר כי כל מהותו היתה תורה ויראת שמים.
"תמיד היית כולך מלא בתורה. ה'בית ישראל' קרא עליך 'תלמיד חכם', ואכן היית תלמיד חכם עם מהות של תלמיד חכם שכל עיסוקו בתורה. היתה לך חנות ספרים, אך החנות היתה רק 'היכי תמצי' של תורה. כל ספר טוב היה עולה הביתה, בסעודות היית מונח בלימוד, בשיחות, בכל דבר".
בהמשך עמד על כך שחמיו היה 'קובע מקום לתפילתו' שגם מעלה זו נקשרת לפרשת השבוע הנוכחית, והזכיר כי עיקר מטרתו היתה ב'למען אשר יצווה את בניו'.
ראש הישיבה, שכאשר נלקח לחתן היו בבית ילדים קטנים, סיפר כי חמיו נהג לשוחח עמו רבות אודות חינוכם של ילדיו, היכן ילמדו ומה. "כי זו היתה כל מטרתך, לראות את צאצאיך גדלים בתורה".
חמיו של ראש הישיבה, הרב רובינשטיין, היה מחנך בנשמתו, סופר סתם, בעל חנות ספרים ותיקה בחיפה. גם כשההליכה קשתה עליו, וראייתו נפגעה, והוא בן למעלה משמונים – עדיין הלך יום יום לחנות, ישב בה, בלב רחוב הרצל החילוני. עונה בסבלנות ללקוחות, מחדיר בהם מושגים ביהדות, מוכר מזוזות, טליתות וספרי קודש.
את חתנו הגדול, ראש הישיבה, העריץ ר' חיים דב עד מאד. חלום בהיר היה זכור לר' חיים דב, ובו – האמרי אמת מושיט לו יריעת ספר תורה, כדי שיתקן אותה. ופותר אין. כאשר החל חתנו להנהיג את קהילתו, ראה בכך רח"ד את הפתרון הראוי בהתגשמותה של צוואה ישנה. כידוע, ה'אמרי אמת' כתב לפני השואה צוואה, בה העביר את ההנהגה לאחיו, הה"ק משה בצלאל אלתר הי"ד. אך הצוואה כידוע לא מומשה מעולם, כי ר' משה בצלאל, הרבי המיועד, נהרג בטרבלינקה.
"אבל דברי צדיק לא שבים ריקם", אמר ר' חיים דב בערוב ימיו, בירושלים. "אם האמרי אמת כתב, יש לדברים קיום". בהנהגתו של חתנו, ר' שאול אלתר, נין של ר' משה בצלאל הי"ד (מצד אימו הרבנית אשת הפני מנחם) – ראה מעין התגשמות של הצוואה ההיא, מלפני שנות דור.
במהלך שנת תש"פ, למרות חולשתו הגדולה, עיניו שכהו ורגליו שכבר לא נשאו אותו, חזר וביקש ר' חיים דב לבוא לאירועים בקהילה של חתנו, הגר"ש אלתר. בט"ז באדר הגיע, בכסא גלגלים, לסעודת היארצייט של מחותנו ה'פני מנחם' שהתקיימה ברוב עם בראשות חתנו. הדמעות שזלגו מעיניו, דמעות אושר, העידו יותר מכל על המתרחש בליבו.
"אך עד ימיו האחרונים" כך העיד עליו חתנו ראש הישיבה, "היה שקוע בלימוד. כשרצו לרומם את רוחו, ידעו נכדיו שאם ישאלו שאלה בלימוד – הדבר יגרום לו לשמחת נפש".