הזמר והנגן שהפך עוד בחייו לאגדה, ולחלק בלתי נפרד מפס הקול המוסיקלי של התרבות המרוקאית.
משה אטיאס או בכינויו שיי'ך מואיז'ו הלך הבוקר לעולמו לאחר מספר חודשים בהם מצבו הרפואי התערער לאחר שקיבל אירוע מוחי, והוא בגיל 83 בפטירתו.
משה שעלה ארצה ממקנס שבמרוקו נולד למשפחה של מוסיקאים, והחל את דרכו המוסיקלית בארץ בשנת 1962 לאחר שלא מצא עבודה התואמת לזו שעבד במרוקו, כרוקם מדי צבא.
נתון זה יכול לשפוך אור על גישתו הקפדנית והרצינית למוסיקה, בעבודתו עם קהל ואמנים, הוא היה חדור רצינות ומקפיד על כל קוצו של יו"ד, וזה נבע מאותו המקום, שהמוסיקה אצלו לא הייתה "תרבות" בלבד או איזשהו אפיק בידורי לשמחות ואירועי השנה, כי אם עבודה לכל דבר, וכעבודה הוא לקח אותה באופן הקשוח והמושקע ביותר.
המונח "מוסיקה מרוקאית" טומן בתוכו אינסוף קטגוריות, ומן הבולטות שבהן הן המוסיקה האנדלוסית, והמוסיקה האלג'יראית, כשבאחרונה הוא היה נחשב לטופ- מודל, ולאבן היסוד המשמעותית ביותר שלה בעשרות השנים האחרונות.
הבוקר שוחחתי עם כמה מידידיו ומוקירי מורשתו המוסיקלית, וביניהם גדול הפייטנים בתרבות המרוקאית רבי חיים לוק, היועץ המוסיקלי של האנדלוסית הישראלית מר יורם אזולאי הנחשב לאחד מן המומחים לז'אנר ואחד מידידיו הקרובים, והזמר הנחשב ביותר כיום בקרב הז'אנר המרוקאי המתחדש, ומי ששיי'ך מואיז'ו כתב לו כמה שירים, בנימין בוזגלו.
ר' חיים לוק בתחילת דבריו הדגיש, הוא היה פלא עצום כנגן וכזמר, למרות שבדרך כלל אדם המשחק בשני כובעים, האחד בא על חשבון השני, כאן היה הדבר למופת, כי בשני המקצועות היה מיוחד שבמיוחדים.
עוד הוא מוסיף, כי למרות כל הצלחותיו ביחס ליכולת היקף הצלחתו הוא היה "כישרון מבוזבז", מכיוון שהנתיב המפואר והאיכותי ביותר לאמן במוסיקה המרוקאית, הוא נתיב הפיוט, בעברית או בערבית, ועם יכולות כמו שלו בכתיבה ובהלחנה הוא יכל להפוך מסיפור הצלחה לאבן דרך תרבותית במורשת יהדות מרוקו, אבל למרות הכל מספר ר' חיים כי מקצועיותו וייחודיותו המוסיקלית הן לשם דבר בכל קנה מידה.
המוסיקאי והנגן יורם אזולאי, שאיתו שוחחתי ארוכות, שיתף אותי במספר נקודות אודותיו, ראשית הוא היה זמר ויוצר דומיננטי ונערץ, שנית, הוא היה חלק חשוב בהדיפת ניסיון ההפיכה התרבותית שחוו כאן יהודי צפון אפריקה, בשירי המחאה שלו בעברית ובערבית היה סוחף רבים, וריכז סביבו קונצנזוס של הקשבה.
בנוסף לכך, מספר יורם אזולאי שני סיפורים מעניינים אודותיו.
בפעם הראשונה שהתזמורת האנדלוסית שיתפה איתו פעולה, היה מעט חשש, מכיוון ששיי'ך מואיז'ו היה רגיל לעבוד רק בחאפלות ובאירועי שמחה, ועולם הקונצרטים והתיאטראות לא היה חלק ממסעו המוסיקלי.
ולמרות זאת, בעזרת מאמץ משותף של משה ויורם אזולאי והמנצח של התזמורת מר שמואל אלבז, סדרת ההופעות יצאה לדרך.
וכך, לאחר 2 או 3 קונצרטים מתוך הסדרה, פנה אליהם שיי'ך מואיז'ו וביקש כי ברצונו להזמין לקונצרט הקרוב את אשתו, הנהלת התזמורת אמרה לו "בוודאי ובשמחה, מה השאלה בכלל", ובתגובה הוא הסביר להם כי "אשתי מעולם לא ראתה אותי מופיע, אני רוצה להזמין אותה לקונצרט, ולספר לה שכך עבדתי כל החיים".
סיפור מעניין נוסף מספר יורם, כי כאשר הופיעו שיי'ך מואיז'ו ואבי הכנר והמוסיקאי ישועה אזולאי ז"ל בסמיכות זה לזה, המתין שיי'ך מואיז'ו לישועה עד סיום הופעתו, וכאשר יצא שאל אותו מיידית "אמור לי ישועה, כינורי זה, אחדים אומרים כי יפים הם צליליו, ואחדים פחות התחברו, ואני איני יודע מה נכון לגביו", ענה לו ישועה "מואיז'ו, האם אתה אוהב את הצליל שאתה שומע ממנו", "כן" ענה מואיז'ו, "אם כך, זהו הכינור הטוב ביותר בעולם".
ומוסיף ומספר יורם כי אכן מבחינה אישיותית שיי'ך מואיז'ו היה ידוע כקפדן וכאחד שלא מתפשר על מאום, אך ניתן לייחס זאת כאמור לכך שזה הגיע ממקום של פדנטיות, והתמסרות טוטלית למוסיקה, ולחתירה הבלתי מתפשרת לתוצאה מקצועית וחדה.
בנוגע לאורח חייו, מספר יורם כי אכן בחלק המוקדם ביותר בחייו מואיז'ו לא הגדיר את עצמו כאדם דתי, אך עם הזמן התקרב יותר ויותר, ובפרט, הרצאותיו של הרב ארוש השפיעו עליו במיוחד, וכך, הפסיק להופיע או לעשן בשבתות, ופקד את בית הכנסת יותר ויותר.
ואף קירבה בינו לבין ש"ס החלה לרקום עור וגידים, בפרט בשל כך שהוא ויו"ר התנועה ר' אריה דרעי הגיעו מאותה עיר במרוקו, מקנס, מה שתרם לידידות ביניהם, וכך בערוב ימיו הוא התקרב יותר ויותר, וכתב שירים על הצדיקים הידועים משושלות רבני מרוקו המפוארות, וכן הופיע בקביעות במשך שנים רבות בהילולת הרשב"י ובהילולת ה"בבא סאלי", שם גם מכר את תקליטיו, והופעותיו היו לשם דבר.
שיי'ך מואיז'ו תרם בעיקר את חלקו בכך שהקליט מאות שירים באופן איכותי, מה שנדיר בתרבות המרוקאית של אותם זמנים, ומה שתרם להפיכתם לחלק מהפלייליסט המוסיקלי האלג'ירי בפרט והמרוקאי בכלל.
הוא כתב שירים רבים לסלימאן אל מגריבי, ועבד רבות בשיתוף פעולה עם המשורר יצחק רואש, ותמיד היו מוסיפים במרוקאית בסוף השיר כי שיר זה וזה נכתב על ידיהם במשותף, כחלק בלתי נפרד מהביצוע.
הזמר בנימין בוזגלו ששיי'ך מואיז'ו כתב עבורו שני שירים בשפה המרוקאית בלחנים מאוד מוכרים, על הרב פינטו זצ"ל אומר כי הוא היה סמל למקצועיות ואדם אגדה, וגילו והשתייכותו הדורית לדור הקודם רק הוסיפו ותרמו ליכולותיו המקצועיות שלעולם התכתבו עם המודרנה המוסיקלית, שלעולם לא נפל ממנה.
לסיום, בהחלט ניתן לזקוף לזכותו, לא רק את חומרי הגלם וההשראה, אלא ובעיקר את הרוח והדמות האותנטית מחד ושיא המקצועית מאידך שהוא שידר, מה שתרם ללא ספק לגוו הזקוף של המוסיקה המרוקאית בארץ ובעולם כולו. הופעותיו בכל מקום הותירו אנשים עם רושם עז, ועשייתו הרבה תרמה לדורות כולם פי כמה ממה שתרמה לו. זהו אמן, שאמנותו קדמה לאינטרסים שלו, ועל כזו אמנות חזקה שתתקיים.
משה אטיאס (שיי'ך מואיז'ו) בן יעקב 1962-2020, יהי זכרו ברוך!