מעייני הישועה, מוצאי שבת, השעה: 02:09, נשמתך יצאה בטהרה לקול בכיות מאות מתלמידיך שהצטופפו במסדרונות בית החולים, צפצוף המכשירים קטע באחת את שירת חייך, אך לא חייך בלבד הם שנקטעו, כי אם שירת החיים של אלפי תלמידים ומקורבים, שונים הם חייהם מרגע זה, יתומים הם מרב שהיה להם אב, אוי מה עשה ה' לנו.
הייתי שם לצידך, כששרנו את פיוט "אדון עולם" בקול בוכים, היה זה מעין סיכום של חייך הבוערים אש קודש, באותה שעה הלב גועש ורועש, עין במר בוכה, לא על ראש הישיבה שהלך, כי אם על ראש הישיבה שלא ידענו שהיה עמנו, הכח בו הסתתרת מעמנו בעוצמות כל כך גבוהות של ענווה, על זה קורעים אנו בשנית.
אך אז פתאום מרגיש אני שלא עוד, איני יכול להישאר, אני רוצה להיות לידך, להיות קרוב, אך כבר לא שייך, אזרתי את שארית כוחותיי וירדתי אל מקום המפגש הקבוע שלנו, איפה שהכרתי את מה שאחרים לא הכירו, איפה שראיתי את שאחרים לא ראו, המקום בו לא היה עולם אחר מעולמי שלי, המקום בו חלקנו את מרבית זמן האיכות המשותף לו זכיתי.
התיישבתי לצידך, אבל אתה כבר לא היית שם, במכונית הזו נסענו להצטער ביחד עם תלמיד שבצרה, ולהיפך לשמוח עם תלמיד שערך איזו שמחה, המקום בו יגעת בעיון בענייני טהרות וזרעים, המקום בו האזנו יחד לשיעור בעומק העיון, המקום בו בימי חוה''מ התמלאנו רגש כששרנו את אחד מלחניך הקדושים, המקום בו השמעת באוזניי דברי עידוד וחיזוק, ופתאום לא עוד, אז הבנתי כי שונה הוא האבל הזה.
פה אין רק ר' שמואל יעקב אחד שהלך לעולמו, יש פה מאות ואלפי ר' שמואל יעקב שהלכו לעולמם, כי לכל אחד מאלפי תלמידיך הענקת ר' שמואל יעקב משלו, וכל אחד מרגיש את הפרידה הזו כאישית משלו.
ברגעים אלו, כשאני יושב בוכה ברכבך, מחפש אותך לצידי, אך אתה כבר אינך שם, עולה המחשבה לפניי, שיש אנשים שעוזבים והולכים לבית עולמם, אך יש שחיו כל ימיהם בבית עולמם, הם אינם הולכים, אנחנו שנשארים מאחור, כנראה מתרחקים...
אני חושב שאין אני ראוי לדבר וכל שכן לכתוב בעניינך, אבל נקודה אחת שתתן לנו קצת כח ועידוד היא הידיעה שתמיד היית שם, רחוק מאיתנו, ככל שקרובים יותר - מבינים שרחוקים יותר. היכולת שלך להתנתק ניתוק גמור מענייניך האישיים, ולחיות את הכלל והפרט של כלל ישראל, וודאי בזמן זה שקרוב אתה אל כסא הכבוד תעמוד למליץ יושר, על הרבנית תליט''א, ושאר בני המשפחה, בני הישיבה, התלמידים, ואלו שהיו ממש בנפשך הרי הם כל כלל ישראל.
ת. נ. צ. ב. ה
