היד כותבת והלב מסרב להאמין. פטירתו של הרב עובדיה יוסף - מענקי הרוח של העם היהודי שבכל הזמנים - היא אבדה קשה; לא רק לרבבות תלמידיו ושומעי לקחו, אלא לעולם היהודי כולו.
מאות פעמים זכיתי לבקר אצל הרב עובדיה זצ"ל. יחד עם הדמויות הבכירות ביותר במדינת ישראל ומחוצה לה דנו בשאלות הרות גורל, העוסקות בעם ישראל, בתורת ישראל ובארץ ישראל. פעם אחר פעם ראיתי כיצד הפתיע הרב את בני שיחו בנועם פניו והליכותיו, באהבת האדם שלו ובהבנתו יוצאת הדופן בנושאי השיחה – בין אם זו נסובה על סוגיות ציבוריות-הלכתיות, ענייני מדינה, כלכלה או בטחון.
לא בכדי זכה הרב עובדיה בחייו לתואר "מרן", תואר שהיה שמור לבודדים, וביניהם מרן רבי יוסף קארו זיע"א, מחברם של ה"שולחן ערוך" וה"בית יוסף" ורבם של יושבי ארץ ישראל. סמכותו ההלכתית הייתה ללא עוררין. איש לא יכול היה לעמוד בפני כוחו העצום כפוסק, ידיעותיו הפנומנליות בכל תחום בו נגע, בעולם היהודי ומחוצה לו, ומנהיגותו הבלתי מעורערת.
מרן היה קשוב למציאות, קשוב להתחדשות העולם ולרחשי הלב של הציבור, ובה בעת לא היה נאמן ממנו למסורת הפסיקה של יהדות ספרד. ממנה שאב את סמכותו להורות, ללא מורא, לפי צורכי הדור. פעמים רבות שאלתי את עצמי מה סוד גדולתו של הרב עובדיה. דומני שהוא טמון ביכולתו המופלאה, לראות הן את האדם הפרטי והן את כלל ישראל בחדות ובהירות יוצאות דופן, ולסלול דרך הלכתית עקבית ומתונה שהציבור כולו יוכל לקיימה, מבלי לסטות ממנה ימין ושמאל.
גדולה זו עמדה לרב עובדיה כשהקים מחדש את תפארתה של מורשת יהדות המזרח, אשר הייתה למרמס בשנותיה הראשונות של המדינה. היהודים ה'ספרדים', עולי בבל ומרוקו, תוניס ומצרים, מצאו בדמותו של מרן מגדלור הלכתי ורוחני אשר השיב אותם אל נמל אבותיהם הנשכח.
כדוד המלך, "עדינו העצני", כשהיה יושב ועוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה - היה מקשה עצמו כעץ, האיר הרב פנים לכל אדם ובה בעת חרף נפשו במאבק למען התורה, אחדותה וצביונה. כל ימיו כיתת הרב רגליו בכל רחבי הארץ כדי להפיץ תורה. אחת הייתה לו אם דיבר בפני קהל של רבבות או בפני קבוצה קטנה של יהודים קשי יום בבית כנסת שכונתי. "תורה היא – וללמד אני צריך". בכוחו הבלתי נתפס של אדם אחד, הוא השיב במו ידיו עטרה ליושנה, והעמיד עולם שלם של תורה.
במסכת סנהדרין מספר התלמוד על פטירתו של רבי אליעזר בן הורקנוס, מענקי התנאים "נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, אמר: אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין... הרבה תורה למדתי, ולא חסרתי מרבותיי אפילו ככלב המלקק מן הים. הרבה תורה לימדתי, ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת". לא רק על לכתו מן העולם של ענק שבענקים אנו בוכים היום, אלא על כל מה שיכולים היינו עוד ללמוד ממנו ולעולם לא נלמד. לא רק עליו אנו אבלים, אלא גם על עצמנו.
זכה דורנו וזכינו כולנו לחסות בצלו של אחד מגדולי העם היהודי בכל הדורות. יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו. מרן הרב עובדיה, מורי ורבי, תִּשְׁכַּב בְּשָׁלוֹם וְתִישַׁן בְּשָׁלוֹם עַד בֹּא מְנַחֵם מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.
הרב שמואל רבינוביץ הוא רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים