בשבועות האחרונים לחייו של מרן פוסק הדור הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, עיני העולם היהודי היו נשואות אל עבר הקומה השמינית בבית החולים 'הדסה עין-כרם' בירושלים. כל דיווח על מצבו, כל בדל מידע היה עבור כולם רגע דרמטי, לא פחות.
באותה קומה התהלך שוב ושוב, האחראי על הטיפולים ברב, פרופסור דני גילון, הוא זה שהורה על כל צעד בשרשרת הטיפולים הסבוכים ושאינם, הוא זה שיצא ונכנס לחדרו של מרן ושלט על המתרחש.
למרות היותו אדם שאינו חובש כיפה, בכל יום הוא זעק בפני כלי התקשורת שהתייצבו החל מבוקרו של יום בכניסה למגדל האשפוז כי "רק תפילות יעזרו".
ביום שאחרי, יממה לאחר פטירתו של מרן זצ"ל, הוא נשמע רגוע יותר, כעת הוא יכול לנשום מעט. שוחחנו עמו על הצער והיגון הקודר, על תקופה קשה שבה בקושי רב הצליח לעצום עיניים.
"זה היה משהו מאוד קשה וכבד שהיה למעשה מאמץ ממושך עם הרבה התארגנות צוותית תוך ניסיון להתמקד בחלק הרפואי כשמסביב היה כמובן הרבה קושי, צער, התרגשות גדולה ומטען רגשי מאוד גדול של כל המעורבים - הרופאים והאחיות", אומר פרופ' גילון בשיחה עם "כיכר השבת".
"כל אחד הגיב רגשית בדרכו שלו, ומי שהיה צריך להמשיך במאמץ הטיפולי גם בשלב האחרון עשה זאת כפי שמצפים ממנו", הוא מוסיף.
בעקבות גילו המופלג והבעיות הרפואיות מהם סבל הרב, אומר פרופ' גילון כי הגבול בין המצבים היה גבולי. "למעשה לא השתנתה ההבנה, לפחות בינתיים. הרב היה חולה מאוד ולכן כל הזמן הדגשנו, גם ברגעים של שיפור, שמצבו קשה וזאת בגלל גילו והפגיעה הרב מערכתית, לא מהיום אבל שהחמירה בשבועות האחרונים והידרדרה באשפוז האחרון, הם עשו את זה למצב קשה מאוד כשהגבול דק בין יציבות, שיפור קל והחמרה קלה או גדולה יותר. וכשיש לך את השילוב הזה שכולל בתוכו גם זיהום שהוא מרכיב ולא היחידי, זה מעגל שמחמיר את עצמו והיכולת להשתלט עליו הולכת ופוחתת"
"תמיד להיות עם הרב היה מבחינתי חוויה", הוא מספר על הרגעים במחיצתו של פוסק הדור, ומסביר שהצוות הרפואי התייעץ עם לא מעט רופאים מומחים וכל זאת לצד ההתמקדות בהתייעצות צוותית של בית החולים 'הדסה': "כשאני והצוות בחנו יחד את הבעיות הרפואיות, איך הוא מרגיש, מה הוא אומר, מה אומרות הבדיקות והמדדים החל מהמוניטור של דופק דרך מדידת לחץ דם, צילומי חזה ובדיקות נוספות, זה החלק הרפואי שתפקידנו היה להתמקד בו ולא לפספס שום דבר ככל שאפשר. להשתדל לעשות את הנכון גם כצוות מוביל בנינו וגם התייעצות עם כל המומחים".
לצד העבודה הצוותית והתחושות של כל אחד ואחת, פרופ' גילון היה הקרוב ביותר אל הרב, הוא זה שעבר עימו את התקופות הרפואיות הקשות, זו האחרונה וזו לפניה בעת שעבר ניתוח בגבו, אי לכך כל שיפור הביא עימו תחושה עילאית עבורו: "ברמה האישית שהוא היה עם עיניים פקוחות זה כמובן שימח".
"אבל כמובן שהרב היה בלי צינור הנשמה זה שימח מאוד. אחד הרגעים היותר משמחים זה היה באמת ברגע שהוא חזר להכרה מלאה ומיד אחרי כשצינור ההנשמה הוצא מגופו, זה היה ברור שיש עמו תקשורת, שהוא שומע ואפילו מצליח קצת לדבר גם אם באופן מאוד לא ברור הוא מגיב ומרגיש והוא חש את מי שסביבו גם כשמדברים, גם כשנוגעים", מספר פרופ' גילון.
"כשהרב הצליח להגיד ברוך הבא כשנכנסתי לחדרו, וגם כשהוא אמר תודה על הסברים שהסברנו לו, אלו היו הרגעים המרגשים", הוא מספר כשבקולו נשמע רגש מוחשי, "לראות אותו מה שנקרא חוזר לעצמו ובעיקר חוזר ליכולתו מבחינת ערנות והתבטאות וקשר אלו היה רגעים מרגשים במיוחד".
"כשהרב היה ערני, וכשהמצב השתפר, כשהוא היה מונשם וחזר לעצמו אמרנו שהמצב יותר טוב, הוא הבין - הוא עשה סימנים שהוא מבין. היינו שמחים באותו רגע", הוא משתף.
באותה עת שהרופאים נאבקו על חייו, היו דיווחים סותרים בכלי תקשורת שונים שהידרדרו לכדי חרפה של ממש. פרופ' גילון שומע זאת מזדעק: "שמענו בעקיפין שפרסמו שעושים לו החייאה בו בזמן שזה כלל לא היה נכון, וגם הודעות מפתיעות על כך שהרב מת, היו לא מעט אנשים שבאו אלי תשמע הוא נפטר, אבל הסתכלתי עליו והוא לא נפטר מפני שהלחץ דם היה סביר".
את הרגע הקשה מנשוא, הרגע שמאות האנשים זעקו "שמע ישראל", מנהל התיק הרפואי לא ישכח. "הבשורה הייתה קשה עבורנו, אנחנו ידענו שהיא באה, ניסינו להסביר זאת. אבל כשזה מגיע זהו שיאו של מצב קשה, עצוב וכבד", אומר פרופ' גילון.