ר' שלמה קרליבך ז"ל היה חידה בחייו. רבים הרימו גבה לפשר כל מיני הנהגות שלו שהיו נראות על פניו משונות. קרה לי מספר פעמים שפגשתי חסידים או תלמידים שלו, ושמתי לב שהם מרגישים צורך להסביר את אותן ההנהגות ולתרץ אותן בטעמים שונים.
בדרך כלל, אני קוטע אותם באמצע הדברים ואומר להם שאין שום סתירה בין להיות רב גדול כמו ר' שלמה, לבין אותן הנהגות, כי ככה זה יהודים אמיתיים. לא כל מה שאנחנו עושים צריך להיות מקובל על כולם – ובלבד שאנחנו משתדלים לעשות את הדברים לשם שמים.
שירי נשמה של קרליבך
אני מוסיף ומספר להם, שבאחת ההזדמנויות קבוצת בחורי ישיבה קנאים לקחו טרמפ את ר' שלמה ברכבם לניו ג'רזי והחליטו לנצל את הנסיעה כדי לתקוף אותו על כמה מההנהגות שלו שלא מצאו חן בעיניהם.
הם ירדו עליו בלי הפסקה והטיחו בו האשמות קשות. הוא חייך וביקש לענות להם. הם הסכימו לשמוע מה שיש לו לומר. ואז, שלמה בחיוך גדול אמר להם: "יכול להיות שאתם צודקים, אולי במעשים שלי איבדתי את הגן עדן שלי, אבל אתם יודעים מה? בשביל לקרב עוד יהודי אני מוכן לאבד את הגן עדן שלי".
חשבתי על הדברים האלו והגעתי למסקנה שהם לא נאמרו מן השפה ולחוץ, משום ששלמה קרליבך ויתר על גן עדן כבר בעולם הזה. הייתה לו האפשרות לחבוש שטריימל וקפוטה מהודרת ולהפוך לאדמו"ר גדול. היתה לו כריזמה, חסידים, וגם כשרון בלתי מבוטל אבל הוא ויתר על כל הגינונים האלו בשביל להגיע לאחרון היהודים בוילאג' גייט.
זה היה ר' שלמה, והלוואי שתהיה לי הזכות ללמוד ממנו וממעשיו.