הם, שניהם, לא האמינו שזה יהיה לילה כה ארוך רווי מחשבות ופחדים. יוני התהפך על מיטתו מצד לצד שעות ארוכות, כאילו לא הסיר רק לפני שעות אחדות את החליפה השבתית החגיגית שלו ואת עניבת המשי שקנה לכבוד ה"ווארט". עמוק בתוך לבו הוא ידע שנדודי השינה שלו אינם נובעים מהתרגשות מוצפת אלא מתחושה לא ברורה - ספק אכזבה ספק חוסר אונים. הוא היה כנה כדי להגדיר לעצמו שהתחושות שהוא חש הן לא-נעימות, לגמרי לא כפי שציפה להרגיש אחרי...
תמי ישבה באותן שעות בדיוק בכורסה שבביתה, מיאנה לישון ודמעותיה זולגות בחופשיות. היא עדיין נשארה עם הבגד החדש שקנו לה רק היום בבוקר לכבוד ה"ווארט" שלה עם יוני. קשה היה להאמין שרק לפני שעה קלה היא 'כיכבה' בשמחה שהתקיימה באולם צנוע סמוך. כולם לחצו את ידה ואיחלו לה בחום איחולים. תחושה עמומה מילאה את לבה כבר בשעת ה"ווארט" אבל היא הדחיקה אותה וקיבלה את אורחותיה וחברותיה בסבר פנים יפות. היא חוותה תחושה לא ברורה של פחד, אי וודאות וספקות קשים: האומנם יוני הוא יהיה בעלה? האומנם עמו תצטרך לחלוק את חייה, כל חייה?
אכזבות הן חלק (כמעט) בלתי נפרד מ"שבירת צלחת". זוג צעיר נפגש שלוש או חמש פעמים, הוא בא מתוך עולמו ומשפחתו, והיא מעולמה וממשפחתה, ושניהם מחליטים לקשור את גורלם זה בזו לנצח. שבע פגישות התקיימו, ההורים ביררו אצל החברים/ות בני משפחה, התעניינות ודחפו, והזוג עצמו? על פניו לא מצאו כל סיבה לשלילה. מישהו שהבחין בהם מרחוק באחת הפגישות, מיהר 'להלשין' להורים שהם נראים 'זוג משמים'. ו...הופ, שוברים צלחת ומאחלים 'מזל טוב'. כאן מתעורר אינסטינקט ההגנה הטבעי שמבקש בלי קול 'היי, עצרו את הרכבת. אני לא בטוח/ה שזה/ו מי שרציתי'. הידיעה ש"מאוחר מדי", רק מעצימה את הפחד - פחד טבעי כל כך.
זו תופעה שמאפיינת חתנים וכלות רבים, ובהחלט ניתן להבין אותה. שמעתי שבכמה ישיבות מכנים את הלילה הזה של ה"ווארט" בכינוי "ליל החרטות".
התגשמות חלום או ניפוצו?
לעשות בחירות בחיים – אין זה דבר פשוט. לבחור בחירה שנוגעת לכל החיים – קשה פי כמה. המשימה הכבדה הזאת מוטלת, לא פחות, על בחור ובחורה צעירים שאך בקושי מכירים את העולם, מבינים רק מעט בטבעי בני אדם ובמידת מה הם נמצאים בתחילת חייהם. מה הפלא שהם חווים חששות ותהיות?
לעתים הספקות מתחילים כבר בפגישות עצמן. כשישב מולי מוישי לפגישת אימון-יעוץ במהלך הפגישות שלו, הוא היה מבולבל ונבוך בעליל. הוא אפילו לא ידע להגדיר במדויק 'למה כן' ו'למה לא'. "הכול נראה בסדר", ניסה לחפש את ההגדרה, "היא בחורה רגישה, אכפתית, רוצה בית יציב וכו', אבל אני לא בטוח שהיא הנערה שחשבתי שתהיה רעייתי".
דומה שאין מי מאתנו שלא חלם בילדותו על החתן העתידים שלו; אין מי שלא בנה בדמיונו את אשת נעוריו על פי מודל ההורים שלו, בצורה זו או אחרת. כעשרים שנה הכול היה אוטופי ודמיוני, בלי סוף מחשבות והרהורים. כעת, בזמן הפגישות, החלום הופך למציאות מוחשית; הוא הופך להיות דמות ממשית של בחור די רגיל, שגרתי, כזה שיש כמותו עוד רבים בשכונה. (וכן להפך) האכזבה היא בלתי נמנעת.
לצד האכזבה, מגיעות גם התהיות: האם היא מתאימה לי? האם נוכל לבנות יחד את חיינו? ואולי יש טובים ממנו? שמא הייתי צריכה להמשיך להיפגש עם בחורים נוספים, ולהחליט מתוך הציע רחב ומגוון יותר? ובכלל, מאיפה יש לי אומץ להחליט החלטה כה חשובה וגורלית?
כדאי לעשות סדר
כדאי אפוא לעשות סדר בדברים, לפשט תהיות וסדרי עדיפויות גם עם בטור הזה יהיה זה על 'רגל אחת':
א. חשש ופחד: מי שחושש ופוחד, סימן שהוא אדם אחראי ורציני שניגש לעניין כה רציני מתוך כובד וראש ואחריות. אדם שמקבל החלטה מעין זו, שהיא צעד עיקרי ומכריע בחיים, מתוך קלות ראש ומבלי לבדוק עם עצמו היטב – קל דעת הוא. החשש הטבעי הופך אפוא ליתרון.
ב. ליצור סדר עדיפויות: כל בחור ובחורה היוצאים לפגישות, מן הראוי שיתמקדו בדברים החשובים להם באמת. קל להתבלבל ממראה עיניים ולהניח בצד את כל התכונות שחיפשנו ואותם רצינו כל העת. לכן חשוב למקד עצמנו, אפילו באמצעות רשימה, מה אנחנו רוצים ומבקשים בבן/בת הזוג הפוטנציאליים.
ג. להשתמש בכלים שבידנו: חשוב לזכור כי לעולם לא נדע ונכיר באמת את בן / בת זוגנו עד מלאות שנה או שנתיים אחרי החתונה (ויש שאומרים יותר מכך!). אט אט מתקלפות השכבות ובן הזוג נמדד בשלל מצבים. בכל זאת, ניתנו בידינו כלים לבדוק את ההתאמה אם באמצעות בירורים מקיפים ורציניים אצל חברים וחברות בעבר ובהווה, דרך מכרים בוגרים וקרובי משפחה. לאחר מכן מתחיל שלב הפגישות שבהן ההיכרות היא באמצעות מראה עיניים, משמע אוזניים, התרשמות, שיחות ממושכות. החושים כולם מופעלים כדי להכיר האם יש התאמה או משיכת הלב, האם יש נשיאת חן ועד כמה. אלו כלים בעלי עוצמה.
גם לאחר כל זאת, עדיין הספקות יקננו בנו בכל החלטה עם כל אחד או אחת; תמיד נתהה שמא יש מושלמים יותר; האמת? אם נחפש, לא נתקשה למצוא את החסרונות שיש בבחור המדובר. חסרונות נמצאים גם בנו, הצד האחר של המתרס. לעולם לא נמצא את ה"מושלם" או ה"מושלמת". אין דבר כזה. השאלה היא במה אנו בוחרים להתמקד במהלך החיפוש: במעלות או בחסרונות? בפינות השליליות או ביתרונות שיש לבן הזוג המוצע.
ד. אַ ביסלע אמונה: מכאן ואילך צריך לזכור כי הקב"ה הוא המזווג זיווגים, ולהשליך על הקב"ה את יהבנו ואמונתנו – על ברכיה חונכנו – כי יוביל אותנו אל הזיווג הנכון והמצפה לנו ארבעים יום קודם יצירתנו.
כדאי לזכור: פגישות נועדו להכיר בראש ובראשונה את הצדדים החיוביים. בפגישות יש להתבונן ביתרונות ולבחון האם נתונים אלו אכן מתאימים לי? האם אני מתחבר אליהם? והאם יש בסיס לבנות בית משותף לאורך ימים ושנים טובות. איננו לוקחים 'בניין מושלם'. להפך, הבניה מתחילה למחרת החתונה, רק אז יוצאים לדרך כאשר מתחילים ללמוד זה מזו ולהיפך.
לסיכום:
א. הספקות והחששות המתעוררים במהלך הפגישות או בתקופת ה"ווארט" – הם טבעיים. לא צריך להיבהל מהם.
ב. יחד עם זאת, כל החלטה צריכה להתקבל מתוך שיקול דעת ו"מנוחת הדעת". חלילה מלקבל החלטות מתוך לחץ וחוסר בררה (כי "השדכן לוחץ", או כי "הצד השני כבר מצפה לתשובה" "ומה יהיה אתך?"). כל החלטה צריכה להתקבל מתוך בחירה אישית מלאה ומוחלטת.
ג. לאחר הסיכום ושבירת הצלחת, יש להסתכל הלאה, ולבחון (לא האם מתקדמים, אלא) לאן מתקדמים ואיך עושים זאת. התמקדות בנקודות אלו ישכיחו ממילא את הספקות והחששות הראשוניים ויתמקדו בחלק החיובי - בתהליך הארוך הניצב לפני החתן והכלה.
מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה בקריה האקדמית בקריית אונו.