היו רגעים, רגעי מכאוב
מביטה מחדרי אל פינת הרחוב,
אולי הוא רחוק, אולי קרוב?!
בין ייאוש לתקווה שבסוף יהיה טוב.
***
מביטה למרום, מביטה ושותקת,
מחכה לסימן, כולי מאופקת.
אך לתוך גרוני דמעה ניגרת,
מזדחלת, שונקת, כל חלקה מלחכת,
את ליבי מכווצת במליחותה מצמקת,
וידי לשמים שלוחה ומושטת.
***
מחפשת את האלוקים מבעד לעלטה,
כבו כוכבים בקדור האפילה.
מפי זעקה ואני כפועה,
קולי נשמע כחרחור וגניחה.
***
קוראת ללא קול,
קוראת בקול גדול,
אלוקי, אב כל יכול
אל תזכור לי יום האתמול.
הסתרתי מסובבי את רצוני האמיתי
תמיד אמרתי "לא מפריע לי!",
התביישתי לומר קבל עם ועדה
כן, נכון, להתחתן אני רוצה.
***
אך לאב היודע נבכי לב וכליות
אוכל לדבר ולומר זאת גלויות:
האמנתי בך ולא באמונות תפלות,
לכשיגיע הזמן, הכל יכול להיות.
***
התאמנתי באמונתי, יום רודף יום,
אך בושש הוא ותקווה הפכה חלום.
לא קלה הייתה המשימה,
אך בבוא יום הישועה,
הפך החלום למציאות מדהימה
והותיר אותי נדהמת והמומה,
מדרכי ההנהגה,
מסגירת פרק נוסף באמונה.
***
לאה ק., נכתב לחתנה לאחר אירוסיה בגיל 28.