מעשה שהיה: חני, צביקה והפגישה

להלן סיפור שמוסר השכלו בצידו, יראה הציבור וישפוט. ומעשה שהיה כך היה (עם שינוי הכרחי בפרטים המזהים):

חני הייתה בחורה ככל הבחורות, היא למדה באותו בית יעקב בו למדו חברותיה מן השכונה, המשיכה באותו תיכון וסיימה את לימודיה בהצטיינות בסיסית.

בשנה השנייה של למודי העל-תיכון החלו חברותיה להתארס ולהינשא בזו אחר זו, דבר אשר פסח עליה משום מה, ללא כל סיבה מיוחדת הניראת לעין אדם. עם סיבה או בלי, הלימודים הסתיימו, החברות התחתנו ונכנסו למעגל הילודה, כאשר מעגל הנישואין נסגר זה מכבר כמעט הרמטית, להוציא את חני מיודעתינו אשר עליה פסח משום מה גם עניין הילודה.

ומשפסח, לא נמצאה סיבה לפסוח על הפסיחה, והמצב נשאר סטטי, רווקוּת שהולכת ומתמשכת, עדיין ללא כל סיבה הנראית לעין אדם.

צביקה

והנה, חוגגת חני 26 להיווסדה והסוף אינו נראה באופק. ההיצע מצטמצם, הקיים אינו פוטנציאלי כלל, וכל הדודים והשכנים הטורחים לייסרה במוסרות על בררנותה החריגה הנגזרת מן הגיל המופלג, אינם מעלים בדעתם, כי דאגתם הכנה ומסירותם לעתידה, ראוי שיתפרשו בדרך מעשית יותר, למשל-לחפש לה בחור.

אחות גדולה יש לה לחני, אם לחמישה, כמעט שישה. בעל יש לה לאותה אחות, והוא עסקן ציבור ידוע, אשר למרות התפתחות משפחתו בשלביה השונים, לא זנח את גיסתו, ואף חשב לשדך לה מעת לעת.

ובעסקו בעסקי ציבור באמונה, קשר לו קשר ואף חבר ממש לצביקה, יהודי בר אוריין, איש מחשבה ואיש שיחה.

4 שנים הכירו ושוחחו בכל נושא ועניין ואף דברי תורה שחו זה לזה מעת לעת, אלא שמעולם לא נפגשו, יתרה מזו, מעולם לא שוחחו ברמה האישית ולא ידעו פרטים של ממש זה על חייו של זה.

בהיוולד הילד השישי לגיס, שוחח באחד הימים הקרובים לאירוע הלידה עם צביקה ושח לו אודות אותה לידה, לאחר שברכו בברכת מזל טוב, שאלו לתומו כמה ילדים יש לו. הסתבר שלצביקה אין ילדים ואף אינו נשוי, עובדה אשר העירה באופן מיידי את יצרו השדכני של הגיס, שלא מן הרדומים היה.

עקב היכרותם המופלגת ועקב גילה המופלג, תיאם בינהם ללא חדירה של ממש לפרטים המדויקים, ביודעו כי שיחה משותפת ודאי ימצאו בינהם.

וכך הווה, הם נפגשו, והם נפגשו ברכב (כי השכנה של חני בבנין ממול, הייתה צועקת מן העבר השני כל אימת שראתה בחור מסתנן לבנין: נו, מגיע מזל טוב?!).

הם מצאו זה בזה עניין כה רב עד כי למרות הצעתו לשוח בשדה בחרה חני לשבת ברכב. היא חזרה מוקסמת לביתה ואף עליו הילכה קסם.

הם נפגשו פעם נוספת, אותה מתכונת-ברכב, אין כוח ואין צורך לטייל אף שצביקה הציע זאת. וכיון שעד עתה, הסיפור נשמע כלקוח מן האגדות, באה המציאות ונכנסה לתמונה.

לאחר 4 פגישות, התקשר הגיס לחני לשתפה במידע אשר נודע לו בדיעבד: צביקה נכה.

בשחזור מהיר, נזכרה כי נפגשו כל העת ברכב, כאשר צביקה ניסה לצאת לאוויר העולם, אך היא מנעה ממנו לנשום אויר חופשי.

בפגישתם הבאה, טרח צביקה לבקש פעם נוספת לצאת לשוח בשדה, כאשר בזו הפעם נעתרה לבקשתו, ואכן הסתבר: הבחור נכה. ולא עלה על דעתו שאינה יודעת, ק"ו שלא עלה בדעתו להסתיר זאת.

אבל, דבר נוסף הסתבר לה, הגילוי בא מאוחר מידי, הפגישות הקודמות עשו את שלהן, ונדמה היה כי נכות או לא זהו שיקול זר ביחס לדמות, על כל היבטיה הפנימיים, העמוקים המהותיים.

החתונה נחוגה ברב עם וששון זמן קצר לאחר מכן, לזוג 5 ילדים.

מוסר השכל

ואת בימת מוסר ההשכל ניתן קודם כל לבעלת המעשה: "לדעתי, צריך לנסות להתעלם מכל מה שמסביב, בחיים נשארים עם מה שבפנים. אני מאחלת לכל בנות ישראל בן זוג עם רבע מטוב הלב, הפרגון, האכפתיות וההבנה שיש לבעלי".

ואומרים האומרים: כמה גדול האלוקים, ברצותו שזיווג יעלה, דבר לא ימנע את קיומו. תהיינה אי הבנות, העדר ידיעות והשידוך יצא אל הפועל.

וכאן ניתן לעמוד על נקודת ההתייחסות לדובריה הבלתי רשמיים של הפשרה: הרי אין אדם בסביבה הקרובה לרווקה המתבגרת שאינו סובר בליבו וע"פ רב גם בפיו, כי על המתבגרת לגשת לכל הצעה, תהא בלתי מתאימה אשר תהא, העיקר שתככב בה בחור.

בנאומם, כדי להעצים את הרושם של דבריהם, הם זוקפים למשנתם סיפורים על מי שלא שאלו שאלות מסוימות ונעלמו מהם פרטים שהיו שוללים פגישה, אך משלא ידעו ונפגשו, התחתנו.

ובכן, כאן נקודת ההבדל, הואיל ומשמים זיווגם היה צריך להתבצע, גרם האלוקים להעלם הפרטים, או להאלם לשונם משאול השאלות.

אבל, כאשר השאלות נשאלות, והתשובות רחוקות מן הסביר, העובדה שהאדם זוכר לשאלן גם היא פרי רצונו של הבורא.

הצעות משונות ובלתי סבירות, במידה והן הזיווג, תגענה בדרך משונה ובלתי סבירה. כאשר המסלול הוא רגיל, קרי: "הצעת שידוך", גם המוצע צריך להיות סביר בגדר הנורמלי.

אין ספק כי זיווגים רבים נוצרו רק משום שאלוקים עצם את עינהם, עם דגש על אלוקים עצם את עינהם ולא הם.

בשיתוף אתר 'תובנות בענייני שידוכים'