בערב יום כיפור שנה שעברה, בדרכי לטבילה במקווה טרם התקדש היום, תוך כדי הליכה רגלית, כדי לזכות בשכר פסיעות, הטלפון בכיסי מצלצל. מעברו השני של הקו, נשמע קול בס. הוא מתחיל את השיחה בזה שאני לא זוכר אותו, אבל הוא וחברו חייבים לי תודה ענקית, הם שכחו לומר אותה. עכשיו, ערב יום כיפור, ה´בין אדם לחברו´ מציק להם. הוא הנציג, החליט להתקשר, לומר תודה.
אני שואל אותו, מי אתה, על מה תודה, מה כבר עשיתי עבורך. האיש מאחורי הקו מזכיר לי שלפני שנה פיטרו אותו מהעבודה. הוא היה דפס בכיר באחד מבתי הדפוס הגדולים בארץ. הוא התקשר אלי, היות שזכר שענף הנייר קרוב אלי, ומוכר לי, שאל האם אני יכול למצוא לו עבודה, כי הוא למעלה מחודש בבית ויש לו גם להאכיל חמישה עוללים רכים. ביקשתי ממנו עשרים וארבע שעות לנסות לבדוק בכמה בתי דפוס שיכולים להתאים לכישוריו. תוך כדי דיבור, הוא הוסיף לי שגם את חברו לעבודה מזה כעשרים שנה פיטרו, אם אני יכול לבדוק גם לו. ממש לשכת עבודה נהייתי לעת מצוא. אמרתי, בשמחה, אשתדל להיות שליח נאמן עבורכם.
אכן, עשיתי כמה טלפונים לכמה בתי דפוס שאני מכיר, קבעתי עבורם ראיונות עבודה, באחד מהם קיבלו אותם, הם עירבו אותי בתנאי שכר, דיברתי עם הבעלים, משא ומתן ימינה שמאלה, נסגר חוזה, נקבע תאריך להתחלת עבודה.
אני המשכתי את היומיום שלי, השוטף השגרתי, הם התחילו עבודה חדשה, שמחים וטובי לב. חלפה שנה, הם נקלטו טוב והרגישו שהם לא שילמו דמי שדכנות. לפחות מן הראוי לומר תודה, להם זה הציק. אני בכלל לא זכרתי.
אמרתי בליבי, כמו שר´ לוי יצחק מברדיצ´וב היה אומר: הקב"ה, אתה יודע שאני לא צדיק גדול, אבל כמו שאני דאגתי לשתי משפחות לפרנסת ביתן ואוכל לעולליה, כך גם אתה תדאג גם לי ולבני משפחתי, ותגזור עלי פרנסה טובה.
אותו האיש המתקשר, ציין באוזני בטלפון, שהוא לא ישכח את האכפתיות עד שהתקבל לעבודה ושימת הלב לתנאי עבודה, כאילו החוזה היה עבורי. אני לא מציין כאן, את מעלותי הטובות, אלא אני רוצה להגיע לפואנטה בהמשך.
בחודש האחרון הייתי צריך טובה אישית. פניתי לכמה עסקנים, הנקראים שלוחי ציבור, שלוחי דרבנן, תפקידם לעסוק בצרכי ציבור באמונה, לשם כך נבחרו, על ידי ועל ידכם בבחירות.
התהליך להגיע אליהם, מצריך לעבור שבעה מדורי גיהנום. אחרי שהגעתי לכבודם, אומרים לך שלח פקס, על מייל הם עדיין לא שמעו. אחרי שהפקס יגיע, דבר עם העוזר שלי, תסביר לו בדיוק מה התכוונת בפקס, אנחנו נחזור אליך.
שלחתי את הפקס כמתבקש. בחמש פעמים הראשונות הוא לא הגיע, או שאני לא יודע לחייג או שהם לא יודעים לקבל.
סוף סוף הפקס המיוחל הגיע. הוא עובר לתור, אחרי התור, בטיפול, אני צריך טיפול נמרץ, הם בקצב שלהם.
אחרי יומיים מתקשרים ומדווחים לך, שניסו להשיג בטלפון את האיש ממנו אני צריך את הטובה, אבל הוא לא זמין. כך נסחב הזמן עוד ועוד.
אלא שבשלב מסויים, העניין סודר על הצד הטוב ביותר, לא על ידם, על ידי ריבונו של עולם. אבל הם מצידם, עד לקריאת שורות אלה על ידכם, עדיין ממשיכים לעדכן אותי ש"הנושא בטיפול", אני כמובן לא מגלה להם, רק לכם קוראי היקרים שהעניין סודר. אבל הם ממשיכים לדווח לי על השיחות שהם מנהלים עם אותו גורם עבורי, גורם שכלל לא רלוונטי כבר, אחרי הטיפול שעבר בידי ריבונו של עולם.
כתוב בספר תהילים - "אל תבטחו בנדיבים". אני הייתי מצפה מהם ליותר רגישות אישית, כדי שיוכלו לומר עליהם אחרי מאה ועשרים בהספד, שעסקו ונתנו באמונה ברגישות בצורכי ציבור.
כל הזמן השתדלתי לדון אותם לכף זכות, שהם עסוקים, טרודים, כל העולם על כתפיהם, אבל, אצלנו, האדם הפרטי, כשיש בעיה, כל הראש והלב תפוס בזה. אצלם אנחנו עוד שיחה ממתינה. ועל כך אמר מרדכי לאסתר, אם את לא תעזרי לנו, "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"...
הכותב הוא סמנכ"ל שיווק ברשת ´קו עיתונות´, הטור מתפרסם במגזין ´ביזנס´ של הרשת. לתגובות: avib@kav-itonut.co.il