אני באופי שלי מזכיר קצת סברס. מחוספס מבחוץ, רך מבפנים, אבל בשבוע שעבר נסדק לי גם הבחוץ, כשראיתי במערכת העיתון את התמונות הקשות של ילדי משפחת פוגל, פנים של ילדים זכים וטהורים, שלא טעמו טעם חטא, מתוקים אחד אחד, הבית שנראה כשדה קרב, רצח בכוונה תחילה.
כן, גם אני אב לארבעה. חשבתי כאבא, הרגשתי כאבא, מה הייתי עושה באותה הסיטואציה? איך הייתי מגן על ילדיי? על מי קודם? הזדעזעתי כולי, בשרי נעשה חידודין חידודין, גרוני נחנק, פרשתי לי לקרן זווית, בהיתי לי בתמונות שעה ארוכה.
רציתי להקדיש את הטור בשבוע שעבר, לבני משפחת פוגל הי"ד, אבל לא רציתי להשבית לכם קוראי הנאמנים את שמחת החג, עכשיו בשעת קריאת שורות אלה, גם הנותרים לפליטה, נמצאים כבר אחרי ימי השבעה, בתוך השלושים. הם לא יוצאים לי מהראש ומהלב, אני חושב על אלה שהלכו, ועל אלה שנשארו.
אני מכיר את הערבים מכמה וכמה תקופות בחיי. מהתקופה בה למדתי בירושלים, היינו עוברים דרך השוק ברובע המוסלמי, בדרכנו לכותל בימי שישי. היו להם, לרוכלים עוטי הכפיות, מבטים מזרי אימה, ריח חריף של סירחון ערבי, שמוכר לכל כלב גישוש, תמיד חששתי לקבל מהם את הסכין בגב, אבל אלו היו ימים אחרים, כשהם, הערבים עוד פחדו, מנוכחותו של חייל חמוש בכניסה לשוק, ומהפטרול שעמד בשער יפו.
אני גם מכיר אותם מהתקופה שבה הייתי עושה מילואים בג´נין. היינו נכנסים לעיר בשעת הצהרים כשהשטנים הקטנים, יצאו ממאורות בתי הספר שלהם, שם לימדו לזרוק עלינו אבנים, כך שכל הג´יפ הצבאי רעד.
אנחנו ריססנו אותם בגז מדמיע וברימוני עשן, הם המשיכו לזרוק. עצרנו כמה מהם, כבלנו אותם באזיקוני פלסטיק. תמיד היה מי שאמר בג´יפ, "אותם צריך להרוג כשהם קטנים, כי כשהם גדלים הם הורגים לנו את הקטנים", והיו שהסכימו מכל הלב והיו שהסתפקו במנוד ראש.
אני גם מכיר אותם מעולם העסקים. בתקופת היותי מנהל שיווק בנייר חדרה, היה לי לקוח ערבי ישראלי, תעודת זהות כחולה, מאום אל פאחם. האיש, ערבי משכיל, מהנדס מכונות במקצועו, אמיד מאוד, מהמשפחות המכובדות בעיר, אם יש דבר כזה אצלם, בעל מפעל לקפה, עם כשרות...
באחת הפגישות שהיו לי איתו במשרדו בטבורה של העיר הערבית, כשבוע לאחר פיגוע תופת, במסעדת "מצא" בכניסה לחיפה, הוא ראה את אנשי זק"א סופגים את הדם מהכביש בספוגים, ואוספים אותם לשקית.
שאל אותי הישמעאלי העונה לשם, רעפת אבו שקרא, "למה לא שוטפים את הכביש עם סינור מים?" הסברתי לו את חשיבות החיים, בעם היהודי, ולפי ההלכה, גם דם האדם נקרא "נפש" האדם. גם הוא צריך להגיע לקבורה.
הסתכל עלי האבו שקרן הזה בעיניים מלאות קנאה, ואמר: "בתור מהנדס אני אמור להבין איך פועלת כל מכונה, אבל אם תנסה להסביר לי עכשיו, מה החוויה לנחות על הירח, אני לא אבין. אני גם לא מצליח להבין את ערכי תורת ישראל. אני מקנא ביהודים שיש להם כאלה ערכים מקודשים, אצלנו אין ערך לחיות - אין ערך למות, אצלנו הורגים אחד את השני, בשם הדת, כבוד המשפחה, אנחנו גם נמשיך להתאבד עליכם בשם הדת".
שאלתי אותו מה הוא מציע בתור ערבי כדי לפתור את הסכסוך ערבי ישראלי? הוא הציע שהרבנים הראשיים שלנו, ידברו עם השייחים שלהם. אמרתי לו בציניות, "אני מציע שהצבא שלנו, ידבר איתם דרך הקנה של הרובה, אולי ככה הם ישמעו יותר טוב, והדברים יכנסו להם למוח".
ככה הם הישמעאלים האלה, פראי אדם, צמאי דם, גרועים מהחיות בג´ונגל, שם, בין החיות, יש טורף ונטרף, כי ככה מתקיימת לה, שרשרת המזון. האחד טורף את השני, בשביל להשקיט את רעבונו של השלישי, הם מגדלות את צאצאיהם במסירות. לפעמים בטבע נמר יכול לגדל גור קופים, אבל חיות לא הורגות בני אדם, ללא סיבה, הערבים כן. חיים על חרבם, הסכין בשמאלם, נבערי דעת, הידיים שלהם ידי עשיו, מגואלות בדם יקירינו.
לצד התפילה לבורא עולם שיחוס וירחם עלינו, הייתי מציע גם לעשות השתדלות ולחזור לשיטת הריסת הבתים של הרוצח ומשפחתו מדרגה ראשונה, מצידי גם מדרגה שניה שלישית. לעקור אותם כמו עמלק, לעולם, ערבי חשובה לו אדמתו, ביתו, לפני משפחתו, כך הוא ירגיש את הכאב. הוא ידע שאין לו לאן לחזור.
אני גם סומך על צה"ל שלא יבדוק במסמכי הטאבו על שם מי רשום הבית המיועד להריסה. מהיכרותי האישית עם נהגי הטרקטור האימתני D-9 בטוחני שיהרסו את הבית עד היסוד, ושלא יעשו עבודה ערבית.
חבל על דאבדין ולא משתכחין...
הכותב הוא סמנכ"ל שיווק ברשת ´קו עיתונות´, הטור מתפרסם במגזין ´ביזנס´ של הרשת. לתגובות: avib@kav-itonut.co.il