לא יבשה הדמעה, והלב ממאן לעכל ולהבין. רק שעות ספורות חלפו כשנודע הרע מכל. שלושת הנערים החטופים השם יקום דמם, כבר לא ישובו הביתה. אמותיהם הצדקניות, לא תזכנה לחבוק את יקיריהם שוב.
התגובות הן מגוונות, רובם זועקים נקמה! ורבים יותר, פשוט שותקים. מנסים לעכל את החור והשכול שעוטף את כל עם ישראל.
יש עוד מגיבים. אותם אף אחד לא רוצה לשמוע. ומי שכן שומע, רק סולד ולא סולח. אותם המגיבים, המשווקים את מותגיהם ומשיטים אותם על גלי השכול הסוערים. לצערנו הם לא מעטים.
חלקם מותגי על שפועלם לא רע. אפילו להפך, הם כמים על נפש עייפה וצמאה במסע לוויה תחת שמש צחיחה. או רבנים שלא מתאפקים ושולחים מסר לאחר עצימת עיניים. גם עסקני מפלגה שבאמת עוזרים ותומכים.
אבל הנקודה הכואבת היא לא עשייתם. אלא עמידתם בתור לקבל חשיפה יזומה. אני כאן וזה פועלי למען קידום מותגי או קידום עצמי. הנפש סולדת מאותן פעולות. אין מחיר לעזרה לזולת אבל אין כואב מתחושה של ניצול.
אותם בעלי אינטרס שיועצי מרמה מוכרים להם טעות אסטרטגית במסווה של חכמה. אף אחד לא אוהב להיות מנוצל. וזו בדיוק התחושה כשיש אבל לאומי, וחברה מסחרית דואגת לידע את התקשורת וההמונים כי הם ''דואגים'' להמון העם השרוי במצוקה.
מתן בסתר הוא ערך עליון ונחשבת לנתינה המשובחת ביותר. הפיתוי הרגעי מרווח תקשורתי הוא גדול. למרות שעם מעט חשיבה.. כל אחד יכול להבין שהנזק רב על התמורה.
תמשיכו אתם לעזור לכולם. אבל בקשה אחת קטנה, אנחנו לא רוצים לדעת על כך ורק תנו לנו להתאבל בשקט ובדממה.
