רבים מתבלבלים (עדיין) בין ביקורת מקצועית לגופו של עניין, במקרה שלנו השיר עצמו, לבין ביקורת אישית כנגד הזמר והיוצר של השיר. לא אחת אני נתקל בתגובות נזעמות של מעריציו של זמר כזה או אחר (הזמרים עצמם דווקא סבבה ומבינים את זה), שחשים כי הביקורת שהבעתי כנגד יצירתו של אהובם יקירם היא למעשה מתקפה אישית כנגדו.
דווקא בימים אלו שיש להרבות בהם באהבת חינם, אדגיש ואומר, כי ביקורת מלמדת דווקא על חשיבותו של האומן והצורך להתייחס אליו כאמן בעל יכולת השפעה. אמן שאינו חשוב, אף אחד לא יכתוב עליו ולא יבקר אותו. אמן בעיני הוא מנהיג, אדם שאחרים נושאים אליו עיניים ולומדים ממנו ולכך יש משמעות רבה וגם אחריות וצורך לקחת את האחריות הזו למקום שהוא רחב יותר מסתם ביקורת אישית.
אין מתנה גדולה יותר לאמן מאשר ביקורת בונה - הדיוק הזה שיכול להביא אותו בשיר הבא שלו למקום נכון יותר מוזיקלית וליצור את החומרים האלה שכולנו נהנה מהם.
במשך שנים, התרגלו רבים בתעשיית המוזיקה החסידית והיהודית ליצור ללא כל ביקורת מכל סוג שהיא וביקורת יכולה לגרום לתחושה לא נעימה, תחושה של "טעות" שגם אני חש לפעמים כאשר מבקרים אותי (בכיף רב). אבל, בסופו של דבר היעדר ביקורת היא דבר שלילי שמוריד את הרמה ומותיר אתכם המאזינים עם חומרים ירודים יותר ואת זה אני בטוח שכולם לא רוצים.
ועכשיו לביקורת... השבוע למרות שלא הגיעו חומרים ווקאליים רבים, דווקא מדובר בחומרים מושקעים ומעניינים למדי. מי שכיכב השבוע בחלק גדול מהביצועים היה המלחין האגדי, האיש ששיריו השפיעו על המוזיקה היהודית יותר מכל אמן אחר - ר' שלמה קרליבך ז"ל.
אפתח בביצוע של המנצח והמוזיקאי, רפי ביטון, שיצר גרסה פומפוזית ל"והשב" בשילוב עם מקהלת הילדים שלו "קולות מהשמים". ביטון בעל קול ייחודי ויכולת ביצוע לא מבוטלת, לקח את הקלאסיקה של קרליבך וכרך אותה בקלאסיקה ישראלית אחרת "הכניסיני תחת כנפך" שכתב ביאליק. מבחינה מוזיקלית זה אולי נשמע מתאים, אם כי לא ממש הבנתי את הקשר בין שני השירים, מלבד העובדה ששניהם קלאסיקות בז'אנר שלהם. ביטון כרך בלחנו של קרליבך גם טעימה מלחנו של סטיבי וונדר, גם פה השילוב עובד, אם כי אינני רואה לכך סיבה מספיק טובה, קרליבך מספיק בפני עצמו בהחלט.
העיבוד הווקאלי הפומפוזי כאמור, הוא של ביטון עצמו בהפקתו המוזיקלית של מי שעובד איתו יחד על הפרויקט הייחודי שלו - ישי זולברג. מידי שבועיים מוציא ביטון שיר חדש בדרך כלל פרי עטו ולחנו ובהחלט מדובר בפרויקט מפואר וייחודי שמעורר את האוזן. אני כבר מחכה לחומרים הבאים של ביטון.
ביצוע ווקאלי נוסף ללהיט ענק אחר של קרליבך, במיוחד לימים אלו, הוא הביצוע של יצחק ומאיר וערן קליין לקלאסיקה "נחמו עמי". יצחק מאיר הוא זמר מלא רגש, והרגש הוא הכלי הכי חזק שלו בכל ביצוע שלו שתשמעו.
העיבוד הווקאלי של ערן קליין עמוס למדי ולא מקבל את ההפרדה והניקיון אליו אנו רגילים מההפקות האמריקאיות או לחלופין של יונתן שטרן, אך עדיין מדובר בתוצאה נעימה לאוזן וברמה טובה.
ביצוע נוסף של קלאסיקת ענק של קרליבך שייך ליונתן שטרן, איש האקאפלה המקצועי בישראל שחבר לחזן המוכשר לייזר ברוק שמשמש כזמר הסולו (לא חזן) לצד קולותיו המהוקצעים של שטרן.
העיבוד מתבסס בעיקר על הרמוניות עשירות ללחן ה"פשוט" והגאוני כרגיל של קרליבך, המלחין שהפך את הפשוט לכל כך טוב ובלתי נשכח. הטענה היחידה שלי כנגד הביצוע שהוא פשוט קצר מידי ומסתיים כשאתה ממש רוצה עוד מהדבר הזה. עד כמה שידוע לי שטרן מקליט את שיריו באולפן הביתי שלו, כך שההסתברות שהתקציב נגמר אחרי דקה בלבד נמוכה וקצת מאכזבת.
אחת העצות שאני משמיע פעמים רבות לאמנים בפגישות ייעוץ - הסיפור מאחורי השיר. פעמים רבות הסיפור מאחורי השיר הוא זה שעושה את העבודה והופך את השיר באוזני המאזין למרגש הרבה יותר, כאשר הוא מבין מה עומד מאחוריו.
הקליפ החדש של הזמר יששכר דרור, הוא דוגמא מצוינת לכך. דרור שאיבד את אביו במגיפת הקורונה, הקליט את הקלאסיקה האנגלית האהובה של המלחין הוותיק אייבי רוטנברג "זכרונות" בגרסה ווקאלית כשהוא מקדיש את השיר לאביו. בקליפ נראה דרור גם במהלך ההלוויה והשיר מקבל פתאום משמעות חדשה לחלוטין.
ההפקה המוזיקלית של המלחין איצי וואלדנר נעימה, אך היא בהחלט לא העיקר ומשמשת בעיקר כעטיפה לשירתו המרגשת של דרור.
נועי ג'ייקובסון, אותו אנו מכירים בדרך כלל כ"אסטרונאוט" של 'המכביטס', הוא גם אמן עצמאי שיוצר חומרים משלו. הפעם מדובר בגרסה מעניינת שלו לקינה המוכרת ביותר בקינות תשעה באב האשכנזיות "אלי ציון ועריה".
ג'ייקובסון הצמיד לקינה לחן אירי עתיק, אותו הוא מבצע בגרסה ווקאלית מרגשת ומלאת קסם. העיבוד משמש בעיקר כעטיפה, אך מתאים במיוחד לאווירת הקינה.