בטור הקודם כזכור לכולנו (או שלא), כתבתי הספד מרגש על מותה של המוסיקה החסידית - שמסרה את נשמתה לבורא אחרי שהזדככה בייסורים קשים ונטמנה בחלקת הגימיקים בתום לוויה ממלכתית, מה שגרם לי לעשות השוואה ביזארית בין המוסיקה החסידית זצוק"ל, לבין מותו של אריאל שרון. שניהם ידעו שנים מזהירות, שניהם נכנסו לתרדמת בשמונה השנים האחרונות, שניהם מתו, ואף אחד לא הרים גבה. שרון נקבר לצד לילי, והמוסיקה החסידית נקברה לצד ליפא.
עם כל הצער, חייבים לשים לב לעובדה, שאת הוואקום ממלא היום ז'אנר מוסיקלי שפעם אהבנו לכנות "מזרחסידי" (למרות שמעולם לא הבנתי מה הקשר בין מוואל אינטרנשיונל לבין פראנצ'עס) אותו ייצגו בגאווה חיים ישראל, אחשלו- איציק אשל המוכשר בטירוף, וכמובן אבי בן ישראל הנצחי . עם השנים המוזיקה המזרחסידית נפרדה מהחלק האחרון של המילה ונשארה מזרחית. בשנים האחרונות החליטו גורמים בתעשייה להכניס לתודעה את ההגדרה "מוסיקה ים תיכונית", שם ש-אפעס, גורלם לחלקינו אי נוחות, במיוחד בגלל הניסיון היומרני ליישר קו עם התעשייה הכללית שמייצרת שירי עגבים, בניגוד לחבר'ה שלנו ששרים לבורא עולם.
עם השנים התופעה גדלה לממדים עצומים של תעשיה דינאמית שמחדשת ללא הרף, סינגלים, הופעות, אלבומים והשמעות- ובעיקר קהל צרכנים עצום ואקטיבי, שרוכש דיסקים, מגיע להופעות ודורש עוד ועוד. בזמן שחיים ישראל, זמר נדיר עם קול נדיר והגשה מדהימה, היה עסוק בלהחזיר את חובו לחברה, מהדלת הראשית נכנס לפתע בחור צנוע וחייכן, עם חליפה נוצצת, כריזמה מחשמלת וקול שמעיף לשמיים, והוכתר בלי למצמץ למלך הבלתי מעורער של המוסיקה המזרחית-ים תיכונית.
יניב בן משיח, שעד לפני כמה שנים נקרא "יניב בן מי?" הוביל מהפך במוסיקה המזרחית. עד לפני כמה שנים ניסו זמרי המזרחית לרצות את כולם, ולא לדלג על האוזן האשכנזית. הם שרו בישראלית, ומידי פעם הכניסו איזה כינור ערבי.
בן משיח לעומת זאת טיפס כל הדרך לפסגה בלי לוותר על המוטיבים המזרחיים המקוריים, כשהוא מביא איתו בכל שיר את כל הסלסולים, הטורקי, המוואלים והמקאמים (וסליחה מראש על הבורות. אני לא מייבין גדול בנושא...) כמובן שלא הזכרנו עוד רבים ומוכשרים, זמרים, מעבדים, כותבים ומלחינים, כולם פעלו במרץ כדי להביא את המוסיקה המזרחית אל קדמת הבמה.
ובנימה אישית- אם כבר הזכרנו את יניב בן משיח המוכשר, אני כאשכנזי בוגר ישיבות, גרופי נלהב של החצוצרות של מונה, שמתרפק בהנאה בלתי נשלטת על כל צליל איכותי שיוצא מבית היוצר החסידי - פשוט התמכרתי ליניב הנ"ל. כשהתחלתי להתעניין בחומרים של האיש, גיליתי קול ענק והגשה פנומנלית. כשנחשפתי להופעות שלו, גיליתי פרפורמר אדיר ששורף את הבמה עם טונות של אנרגיה. כבוד.
נזכיר גם את עמיר בניון שקופץ לעיתים לגיחות בצל קורתנו המוסיקלית, זמר ששום כמות של מילים לא תצליח לתאר את העומק המוסיקלי שקיים באיש הצנוע הזה.
איציק אשל, יוצר מוכשר עם קול מיוחד שלא רק כותב טקסטים ומלחין, אלא גם מבצע נדיר. נעזוב לרגע את הלהיטים ההיסטריים שלו שפונים למיינסטים (אני חוזר, גיבורים בתפילה וכו') . גם כשהוא מסלסל מוסיקה מזרחית אותנטית- הוא מצליח לתפוס את האוזן ולגרום לנו להתענג על הביצוע המדויק וההגשה המופלאה. האלבום האחרון שלו למשל מבחינתי- פנינה מוסיקלית.
וכמובן, ידידי ועמיתי לתחנה איש הרדיו המוכשר, עמירם בן לולו שיושב על השיבר ומנתב את המוסיקה המזרחית ביד מיומנת, עם תוכנית רדיו שקובעת את הטון בתעשייה.
ועוד רבים טובים ומוכשרים, זמרים, מלחינים, כותבים, צעירים וותיקים, שעושים מוסיקה משובחת וסליחה מראש שלא הזכרתי את כולם.
לצד ההתקדמות המטאורית של הז'אנר הים תיכוני, התפתחה בשנים האחרונות אינפלציה מוסיקלית מיותרת בז'אנר הים-תיכוני. ערימה של לחנים חדגוניים וטקסטים מביכים ובעיקר- כמות בלתי נתפסת של זמרים, או שמא - זייפנים שמקרקרים אל תוך המיקרופון וגורמים לי לרוץ לסופרפארם הקרוב ולדרוש אטמי אוזניים מהרוקח בן המיעוטים והנחמד באופן מחשיד. ובכל זאת, אם הזמר שלנו החליט לפוצץ את שלוש המשכורות האחרונות שלו על הקלטת סינגל שנשמע כמו תאונת שרשרת, מי אני שאלין. אבל תרשו לי להלין עוד קצת, ולהבהיר שהאינפלציה הזאת גורמת נזק למוסיקה המזרחית, מדביקה סטיגמות מיותרות ומנציחה דעות קדומות.
הבעיה נוצרת כאשר המוסיקה הזאת, מקבלת במה וחודרת אל תוך המרחב הציבורי באמצעות קידום אגרסיבי של אנשים שכל רצונם מסתכם בשאיפה להתפרסם, על חשבון ציבור המאזינים.
ולסיכום, בלי ששמנו לב, אנחנו אכן נמצאים בתקופה תרבותית לא ברורה, כאשר גילינו שהמוסיקה החסידית מתה (אני יודע, חפרתי על זה. תנו לי להתאבל בשקט), ואת מקומה תפסה המוסיקה המזרחית, שנמצאת עכשיו בתקופת הזוהר שלה ולא עוצרת באדום. אם נתעלם מכמה זמרים מחרישי אוזניים שמתעקשים להישאר בתודעה הציבורית בכל מחיר, נשאר עם תעשיה מוסיקלית איכותית, ועל הדרך אולי תצליח לקרב קצת בינינו. מברוק.