דעת התורה היא להישמע לנשיא! // הרב יוסף קמינר

מלחמת תרבות ניטשת בין הציבור "הנאור" לציבור המסורתי בישראל. במאבק תרבותי זה, בית המשפט העליון הוא מעוז הציבור הנאור, והאקטיביזם שלו משמש כמעין זרוע שלטונית של ערכי הציבור הנאור. אין מדובר רק בערכים, אלא גם בייצוג.

מהי אכן השקפת מסורת התורה, היוצאת מבית מדרשם של חכמי התורה לדורותיהם, ומה היא רוח המסורת ההלכתית בנושא סמכויות של מערכות השלטון וההסדרים החוקתיים באשר הם?

בעבר, מקום מגורי שכן מול 'בית דין צדק "הישר והטוב"' בירושלים. בחולו של מועד התקיים בין כותלי בית הדין, שיעור תורה מפי הדין הגדול רבי מנחם מנדל שפרן שליט"א. השיעור נסוב על הלכות ריבית, והתגלגל לדיון מעמיק האם על פי דין תורה יש לבית המשפט סמכות לפסול את תְּקֵפוּתוֹ החוקית של היתר עסקה.

הדיין הגדיר בבהירות את המבט ההלכתי על רשויות המדינה. היה זה רגע מדהים לשמוע במהלך שיעור תורני מבט הלכתי של 'תורת האזרחות' על רגל אחת. רבי מנדל הסביר כי המדינות בימינו אין בהם מלך, מאחר והן דמוקרטיות, ומשום כך אין להם דין 'מלכות' וגם לא את חובת 'ציות למלכות'. במקום זאת, אנו רואים בהן מעמד שונה, מעמד שמשליך על דין 'שותפות', 'שליחות' ואיסור 'גזל'.

על פי דין תורה, כל אזרחי מדינה דמוקרטית הם 'בעלי הקניין בשותפות' על מה שהמדינה מחזיקה ברשותה. כל רשויות השלטון; המחוקקת, המבצעת והשופטת הם בגדר 'שליח' של הבעלים, כלומר שלוחים של כלל האזרחים. כמו כל 'שליח' הוא 'ידא אריכתא' (יד ארוכה) של בעלים, והשליח מחויב לעשות שליחותו ולפעול על 'דעת המשלח'. מעשה אשר מהווה חריגה מדעת המשלח ורצונו זה מעשה 'גזל', ואין לו כל תוקף.

הרב הסביר בשיעורו כי ביסוד 'השותפות' בין כלל האזרחים ישנה התחייבות הדדית זה לזה. כל קהילה וציבור מתחייב לציבור האחר שכאשר הוא יהיה בשלטון, ובידו יהיו זרועות המדינה, הוא לא יגזול את הציבור האחר על ידי שליחיו שיכהנו במוסדות ובזרועות רשויות המדינה שבידיו.

להסכמה והתחייבות זו יש תקפות על פי דין תורה, ככל הקניינים שנעשים בעולם אשר תקפים על פי דין תורה. מי שמפר התחייבות זו, הוא בהגדרה ההלכתית "גזלן". כך על פי תורה אם יש ציבור משמעותי בין בני המדינה שיש לו צורך או רצון מסוים, ואחת מרשויות השלטון מתעלם מצרכיו ורצונותיו באמצעות חוק, פסיקה משפטית או פקודה והוראה נגד רצונו של אותו ציבור, מדובר במעשה גזלה שאינו תקף.

שכך הדין לגבי הצורך והרצון של הציבור החרדי (כמו בנושא היתר עסקה, עליו נסוב השיעור), וכך בכל צורך של כל ציבור מהאזרחים. יהיה זה ציבור גוי או יהודי, כל ציבור שותף בבעלות על כל מה שברשות המדינה, ורשויות השלטון הם שליחים גם שלו. השליח חייב על פי משפטי התורה לפעול לפי דעתו ורצונו של המשלח, ואם לא הרי זה "מעשה גזל בעלמא" שאינו תקף בעליל, והוא בלתי חוקתי. גם אם בפרוצדורה הפורמלית זה היה לכאורה תקין, גם אם זה נפסק בבית משפט, וגם אם החוק עבר ברוב של 61 קולות, סוף כל סוף זה מעשה גזל ולא תקף.

דברי הרב שפרן בשיעורו, אודות כך שכל פעולה המגבילה את זכותו של אדם או ציבור לעשות כרצונו והרי זה דין גזל, הזכירו לי את הדברים שכתב הרב שך זצ"ל עשרות שנים קודם לכן, בעת הקמתו את דגל התורה: "אין לאף אחד שום זכות להטיל [מרות ולהגביל] באיזה צורה שהוא את מי לבחור ומה לבחור, ומי שמטיל מרותו שאין לקיבוץ אנשים להתארגן יש לו דין גזלן, שגוזל את זכותו של הזולת לעשות רצונו" (מכתב מבעל אבי עזרי אלול תשמ"ח נדפס ב"מכתבים ומאמרים" חלק ה').

כך גם רבי מִיכְל יהודה ליפקוביץ', ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, וחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה, בדרשה בעשרת ימי תשובה כהכנה ליום כיפור, שאמר: "הגאון רבי ישראל סלאנט זצ"ל אמר בפני תלמידים גדולי עולם וכשהתחיל לומר להם פירוט עבודת ימי התשובה פתח בעון גזל, וזהו פלא כי הרי מי מהם חשוד להכניס ידו לכיס של חברו ליטול שלא ברשות? והביאור בזה כי עניין הגזל אינו רק החלק הגס שתוחב ידו בכיסו של חברו או שנכנס לביתו ונוטל דברים בלא רשות, אמנם כל פעולה שהאדם עושה ועל ידי זה הוא מונע מחברו את מה שמגיע לו, ואם מעכב מהשני את מה שזכאי לקבל זהו גזל. ואין זה עבודה פשוטה שהאדם ירגיל את עצמו בכל פעולה לחשוב אם אינו מפריע בזה לשני. (כאייל תערוג ע' כ').

על פי השקפת התורה, פעולה שהאדם עושה, ואשר על ידה הוא מונע מחברו את מה שמגיע לו - הרי היא גזל. פגיעה בזכויות של הזולת או של ציבור מסוים לעשות כרצונו הרי זה דין גזל. זהירות בדבר זה היא חלק מעבודת המידות התמידית ומהיטהרות של האדם לפני קונו, והיא יסוד של הזהירות בתחום שבין אדם לחברו. זכויותיו של הזולת לפעול כרצונו הוא עניין תורני, וככל שאדם ירא שמים יותר, ומחובר למסורת התורה יותר, כך הוא נזהר יותר מכל שמץ של אבק גזל, ומגזילת הזכות של הזולת.

בעוד מחשבת הנאורות הליברלית ששמה את האדם במרכז, ולכן היא מדגישה את הזכויות של האדם, מלא כל הארץ זכויות האדם. תורת ישראל אינה מדגישה הזכויות האדם, אלא את חובות האדם. מחשבת התורה שמה את הקב"ה במרכז היצירה, ולכן מעמידה את מצוות ה' במרכז האידיאה, והעיקר הוא החובות והמצווה.

כל זה מצדנו הנבראים, אך מצד ה' יתברך הוא עצמו שם את האדם במרכז והוא מצווה אותנו 'לא תגזול' ואמרו חז"ל גזל מקטרג בראש, ה' מצווה אותנו לא לגזול את הזכויות של הזולת. ניתן להמליץ על זה כעין שאמרו חכמי המוסר "הגשמיות של הזולת זה הרוחניות שלי", כך "הזכות של הזולת זה ה'לא תגזול' שלי".

גן הוורדים ומאזני השלטון

מפה לשם, חזר שיעורו של הרב שפרן לדון בנושאי ריבית, וכך חלפו להן שלוש וחצי שעות של שיעור מעמיק ומרתק. רצתי הביתה, אשתי והילדים כבר עמדו דרוכים לצאת לטיול חול המועד, נכנסנו לרכב ויצאנו לגן הוורדים, השוכן במרחק דקות ספורות של נסיעה. התמקמנו על הדשא, כשמצדנו האחד ניצב בית המשפט העליון, ומצדנו השני בניין הכנסת.

כשהילדים התחילו לשחק על השביל הרחב המחבר בין בית המשפט לכנסת. נותרתי אחוז שרעפים ומחשבות מהשיעור. הרהרתי במה שמתחולל בבתים אלו, מה מעמדם באספקלריה של דין תורה. מה הוא גזל, ומה הוא צדק? בעיני רוחי ראיתי את רוחו של בית דין צדק (בד"צ) של תורה, מרחפת ועומדת מעל לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ) ומעל לכנסת ולממשלה, כשדין התורה מגדיר את גבולות סמכותם. הוא מכריז ותובע: מי מכם החורג מהשליחות שהוטלה עליו על ידי האזרחים, הרי הוא גזלן. ואילו הפעולות הישרות, המשקפות את רצון המשלח, הרי הן תקפות על פי דין הצדק של התורה.

לפתע ביתי הגדולה הפסיקה את משחקה והתענינה במחשבותי. היא שאלה אותי מה ההבדל בין משכן הכנסת שמימין לגן, לבין בית המשפט העליון שלשמאלו? החזקתי בידי קובץ תורני שקיבלתי לאחר השיעור בבית הדין "הישר והטוב", ועליו מתנוסס הסמל של בית הדין עם מאזניים במרכזו. לקחתי את המאזניים האלו כמשל להסברי.

הרשויות במדינה הם כמו מאזניים, הסברתי. המאזניים מורכבים מחמישה מרכיבים: הראשון הוא הקן בתשתית המאזניים, שעליו עומד הכל, קן זה מייצג את האזרחים. המרכיב השני הוא העמוד האמצעי של המאזניים היוצא מן הקן, עמוד זה מייצג את הרשות המחוקקת, הכנסת, שבה יש את כל ה'שלוחים' של כלל האזרחים כולם.

העמוד העליון הניצב אופקי למעלה ומחובר לעמוד האמצעי, אשר עליו תלוים שתי כפות המאזניים, הוא המרכיב השלישי. הוא מייצג את החוקה. המרכיב הרביעי הוא כף מאזניים, התלוי מימין, והוא מייצג את הרשות המבצעת. לכף זו יש הכוח לבצע את שליחות האזרחים, זו היא הממשלה והקואליציה. והמרכיב החמישי הוא כף מאזניים התלויה משמאל, המייצגת את הרשות השופטת. לכף זו יש את הכוח להגביל את הכוח של הממשלה ולעצור אותה שלא תחרוג משליחות כלל האזרחים כפי שנוסח על ידם בחוקה.

המאבק החוקתי בישראל

החוקה והיסודות החוקתיים הם המנגנון היסודי, המחבר את כל חלקי הרשויות לאחד. כך גם במאזניים העמוד העליון האופקי הוא היחיד שמחובר ונוגע בכל חלקי המאזניים, הוא מחובר לעמוד האמצעי בצורה איתנה, אך ניתנת לתזוזה. על עמוד זה תלויות שתי כפות המאזניים, והוא המאזן ביניהם. כל דבר חוקתי קובע ומנסח מה היא ההסכמה היסודית של השותפות שנוצרה בין כל האזרחים. החוקה קובעת איזה כוח הם מסמיכים לתת לכל רשות ורשות, ומה מערכת היחסים ביניהם.

הניסוח של הקוד החוקתי שייך בעיקרו להסכמה של כלל האזרחים, או לפחות לרוב ניכר שלהם. הכנסת, הכוללת את האופוזיציה והקואליציה כאחת, מייצגת את כלל השלוחים של כולם יחד. הסכמה רחבה של הכנסת משקפת את דעתם של הבעלים האמיתיים - כלל האזרחים. משום כך רק לכנסת יש כוח לנסח יסודות חוקתיים על ידי הסכמה רחבה. דבר זה מסור, לא לממשלה והקואליציה (על כף המאזניים מימין) ולא לבית המשפט (על כף המאזניים משמאל) אלא לכנסת (בעמוד המרכזי ובמרכז המאזניים).

במדינת ישראל אין חוקה. אהרון ברק חולל במהלך פרשני יצירתי וקבע חוקה למפרע. כך בעצם לקח ברק את כל הסמכויות החוקתיות והעביר אותם לבית המשפט. במהלך זה הוא אִפְשֵׁר לבית המשפט העליון לעצב חוקה למדינת ישראל על פי ערכי הציבור הנאור.

החוקה נשארה כתובה במוחם של השופטים הנאורים, להם העניק ברק סמכות לקבוע כל דבר, ואף לקבוע האם חוק הוא 'סביר' על פי החוקה שברוחם. מהפכה חוקתית זו הטתה את קו המאזניים החוקתי באופן קיצוני לצד כף המאזניים שמשמאל. המהפכה הזו היא מעשה 'גזל', מפני שרק לשלוחי כל האזרחים היושבים בכנסת יש בכוחם לכתוב ולעצב חוקה, רק הם שהתמנו לזה על ידי האזרחיים.

הרפורמה של יריב לוין באה לתקן עוולה זו, אך כשמעמיקים ברפורמה זו רואים שהיא מעניקה את כל הסמכויות החוקתיות לממשלה ולקואליציה. היא אינה מחזירה את הזכות לכתוב חוקה ולשלוט בעניינים חוקתיים לכלל הכנסת כולה, אלא יוצרת גם היא כעין חוקה במחטף.

החוקה תישאר כתובה במוחם של חברי הממשלה והקואליציה, ולהם בלבד היא ניתנת סמכות חוקתית רבות; לקבוע חוקי יסוד חוקתיים כרצונם, ולבטל פסקי דין על חוקים שהם בלתי חוקתיים, ולמנות את השופטים. מהפכה חוקתית זו של יריב לוין היא תמונת ראי של המהפכה של אהרן ברק והיא מטה את קו המאזניים החוקתי באופן קיצוני לצד ימין. אף מהפכה זו היא מעשה 'גזל', מפני שכאמור רק לשלוחי כל האזרחים היושבים בכנסת המייצגים הן את הקואליציה והן את האופוזיציה יש בכוחם לכתוב ולעצב חוקה, רק הם שהתמנו לזה על ידי הבעלים העיקריים שהם האזרחיים.

לקואליציה ולממשלה - שיש לה את הרוב ברגע נתון בכנסת - יש את הסמכות לקבוע חוקים רגילים ולקבוע מדיניות ממשלתית, אבל לא לנסח באופן עצמאי חוקה על פי רוחה. עקרונות חוקתיים (חוקי יסוד) הם עקרונות המסדרים את יסודת הסכמה הרחבה של כלל האזרחים.

אם הממשלה והקואליציה גוזלים לעצמם את הסמכויות החוקתיות או אם בתי המשפט גזלים אותם לעצמם, הרי הם מפוררים את השותפות הבסיסית בין כלל הציבורים במדינה, ומפרקים את השותפות שהיא היא המדינה, ובכך הם מביאים למלחמה של איש את רעהו חיים בלעו, כפי הנראה לצערנו בעת האחרונה.

חוקה מאוזנת זה פיקוח נפש

ביום ראשון האחרון, הציג נשיא המדינה יצחק הרצוג מתווה מאוזן. מתווה המבוסס על חמישה עקרונות המחזירים לכנסת את השלטון על היסודות החוקתיים, ועל בחירת השופטים. הוא הציע להחזיר לכנסת של קואליציה ואופציה כאחד את ההשפעה החוקתית, מאחר והם שלוחי כלל הציבורים וכלל האזרחים. מסלול זה, המחזיר את האיזון לקו המאזניים, מציל את אזרחי ישראל מגזל הדדי ומלחמת אזרחים זה בזה.

הנצי"ב (העמק דבר, דברים י"ז) מסביר מפני מה המצווה למנות מלך נכתבה בתורה על תנאי, המצווה היא רק אם העם מסכים ורוצה "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" ומבאר הנצי"ב שיסודות חוקתיים של צורת השלטון במדינה, זה דבר שצריך להיות רק על ידי הסכמת כל העם ורצונו, וללא שהדבר מתבצע כך הרי זה בגדר של פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה את כל התורה. לכן התורה לא ציוותה למנות מלך, אלא רק לאחר שהעם יסכים וירצה מלך.

במקום אחר הנצי"ב מסביר (העמק דבר, פתיחה לספר בראשית) שחורבן בית שני נגרם מפני המחלוקות בין קבוצות שונות בישראל. לפני חורבן הבית יצא רבן יוחנן בן זכאי מתוך המחלוקות שהיו בירושלים, וביקש לעשות שלום בין ממשלת העם הרומאי לממשלת הסנהדרין של ישראל.

בשבוע שעבר קראנו בפרשת השבוע וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי … חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. (שמות כ, כא). ומובא שם (במכילתא) רבי יוחנן בן זכאי אומר: והרי דברים קל וחומר, ומה אם אבני מזבח שאינם לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, אמר הקב"ה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו בין עיר לעיר בין אומה לאומה בין ממשלה לממשלה בין משפחה למשפחה על אחת כמה וכמה שלא תבא עליו פורענות.

יהי רצון שנלך בדרכו של גדול התורה רבי יוחנן בן זכאי, ונטיל שלום בין ציבור לציבור ובין ממשלה לממשלה ושלא תבוא עלינו הפורענות של מלחמת אזרחים מסוכנת, זה פיקוח נפש.

במגילת העצמאות של המדינה של נקבע כי "מדינת ישראל תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". הגיע העת להאיר מחדש את מסורת חזונם של נביאי ישראל, ולהעלות על נס את דבר אבי הנביאים: לא תגזול!

• הכותב הינו ראש מכון חכמת התורה, מייסד המכלול, שיתופתא ו'אספקלריה - מרכז החינוך וההגות באספקלריה של תורה' ומחבר ספר 'השקפת היחוד והאמונה'.
• • אתם רוצים להביע דעה בנושא, בטור דעה מנומק? שלחו אלינו מייל לכתובת>> cb@kikar.co.il