ב-2014 ביקשו בני זוג תושבי ערד המשתייכים לעדה החרדית היתר לבניית 4 חדרי אירוח על גג ביתם. בקשתם נדחתה תוך שאחת מחברות הוועדה מציינת לפרוטוקול שהדבר ישנה את צביונה החילוני של השכונה. השופט יהודה ליבליין קיבל תביעה שהגישו השניים נגד הוועדה המקומית וקבע שהיא הפלתה אותם והחלטתה התבססה על שיקולים זרים.
בני זוג סיפרו כי משנת 2010 הם מפעילים בביתם בערד עסק למתן שירותי אירוח, באמצעות יחידה שבנו על גג הבית. לדבריהם, בתחילת שנת 2014 הם הגישו לוועדה המקומית בקשה להיתר לבניית ארבעה חדרי אירוח נוספים על הגג. הוועדה דחתה את הבקשה וכתבה כי היא ״לא רואה לנכון לאשר כמות כזו של יחידות נופש בשכונת מגורים״.
הם הוסיפו כי בעקבות הדחייה נאלצו להגיש ערר לוועדה המחוזית. הוועדה קיבלה את הערר והורתה לוועדה המקומית להוציא היתר בנייה. וועדת הערר נימקה את החלטתה בכך שניכר מפרוטוקול הדיון של הוועדה המקומית כי ההתנגדות להיתר נבעה משיקולים זרים על רקע אמונתם הדתית של המבקשים ועל מנת לא לפגוע בצביון החילוני של השכונה. בהתאם להחלטת וועדת ערר קיבלו בני הזוג את ההיתר המבוקש במאי 2015.
בתביעת הפיצויים שהגישו נגד הוועדה המקומית הם טענו שהעיכוב בקבלת ההיתר, שנבע מהחלטת הוועדה המפלה, גרם להם להפסדים והוצאות משפטיות.
דממת מוות
השופט יהודה ליבליין מבית משפט השלום באשדוד קיבל את התביעה. הוא כתב כי מפרוטוקול דיוני הוועדה המקומית עולה כי הסיבה לדחיית הבקשה על ידי יושב ראש הוועדה ואחת מחברותיה קשורה בהיותם של התובעים משתייכים למגזר החרדי, מתוך שאיפה לא לפגוע בצביון השכונה החילונית.
עוד כתב השופט כי ניכר מההתנגדויות שהוגשו לוועדה כי השכנים התלוננו שאישור יחידות אירוח למגזר החרדי, להבדיל מהחילוני, יביא למטרדי רעש בשל מספר הנפשות הצפויות להתארח במקום ואורח החיים במגזר זה.
עוד התלוננו השכנים על ריבוי המתפללים שהתארחו בעסק של התובעים. עם זאת, יושב ראש הוועדה ציין בדיון כי הוא עצמו ביקר במקום ו״לא היה שום רעש, היתה דממת מוות ברחוב״.
״ניכר כי עמדות המתנגדים, שרובן נשענו על זהותם המגזרית של בני הזוג, נשמעו בוועדה בהרחבה וקשה שלא להתרשם כי להתנגדותם הייתה השפעה ממשית על ההחלטות שהתקבלו״ כתב השופט.
עוד לדבריו, ניכר כי ניתנו היתרים לבעלי מתחמים דומים, שאינם נמנים על האוכלוסייה החרדית, להקמת 5 יחידות אירוח ואף יותר, ומנגד, בקשת התובעים נדחתה.
בנסיבות אלה קבע השופט כי בני הזוג הצליחו לבסס כי הופלו לרעה והחלטת הוועדה שלא לתת להם היתר הייתה נגועה בשיקולים זרים.
לעניין הנזק קבע השופט שהעיכוב במתן ההיתר גרם להפסד של שלושה חודשים בהפעלת חדרי האירוח. בנוסף לקביעתו התובעים זכאים לפיצוי על ההוצאות המשפטיות בהן נשאו לצורך הגשת הערר.
בסיכומו של דבר חויבה הוועדה לפצות את התובעים ב-91,960 שקל בתוספת שכ״ט עו״דוהוצאות בסך 5,000 שקל.
- ב״כ התובעים: עו״ד ע' קרינסקי
- ב״כ הנתבעת: עו״ד י' שורץ
הכותב: עו"ד משה נעים עוסק/ת ב- חוקתי ומנהלי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.