פסק דין דרמטי: שופטי בג"צ פסלו ברוב דחוק את ביטול עילת הסבירות שחוקק כחוק יסוד 

שמונה שופטים תמכו בביטול החוק, שבעה שופטים התנגדו. השופטים שתמכו בביטול טענו כי: ההחלטה התקבלה "בשל הפגיעה החמורה וחסרת התקדים במאפיינים הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית".

באשר לעצם הדיון על ביטול חוק יסוד, בית המשפט העליון קבע היום בדעת רוב - 12 מתוך 15 שופטים- כי נתונה לו הסמכות לקיים ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד ולהתערב במקרים חריגים וקיצוניים שבהם הכנסת חרגה מסמכותה המכוננת.

לדברי השופטים שפסלו את החוק: "תיקון מס' 3 לחוק-יסוד: השפיטה – הינו מקרה קצה שבו חרגה הכנסת מסמכותה המכוננת ומשכך אין מנוס מהכרזה על בטלותו. הודגש כי מדובר בתיקון שנוסחו החריג והגורף מונע מכלל בתי המשפט לדון ולשמוע טיעונים בעניין סבירות החלטות הממשלה, ראש הממשלה והשרים, וזאת ביחס לכל החלטה, לרבות החלטה להימנע מהפעלת סמכות.

"דעת הרוב סברה עוד כי פרשנות התיקון אינה מותירה מקום לספק שהוא חל גם על החלטות מופרכות והחלטות בלתי סבירות באופן קיצוני. כתוצאה מכך, נגרמת פגיעה חסרת תקדים בהיקפה בשניים מהמאפיינים הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית – עקרון הפרדת הרשויות ועקרון שלטון החוק. בהקשר זה צוין כי התיקון מעצים באופן ניכר את הכוח הרב המרוכז ממילא בידי הממשלה ושריה וחוסם את אפשרותו של הפרט לקבל סעד בשורה של מצבים שבהם עשויה להיגרם פגיעה קשה באינטרסים חשובים שלו כתוצאה ממעשי השלטון".

עוד הודגש כי "התיקון מוביל לכך שדווקא הגורמים המשמעותיים ביותר ברשות המבצעת פטורים בפועל מחובת הסבירות; הוא מותיר תחומים שלמים בלא ביקורת שיפוטית אפקטיבית; מונע הגנה על אינטרסים ציבוריים כמו טוהר המידות ותקינות המנהל; ועלול להביא לשינוי מן היסוד של פני השירות הציבורי במדינה, כמו גם לפגיעה קשה בעצמאות מערכת אכיפת החוק ולניצול לרעה של משאבים שלטוניים לצורך השגת יתרונות פוליטיים בתקופת בחירות".

השופטת וילנר סברה כי "יש להעניק לתיקון פרשנות מקיימת ועל כן אין מקום לדון באפשרות ביטולו. השופטים א' שטיין וג' כנפי-שטייניץ סברו כי ניתן וראוי לפרש את התיקון באופן מצמצם ועל כן, אין מקום להתערב בו משום שהוא רחוק מרחק רב מאותם מקרים שבהם ניתן לומר כי הכנסת חרגה מסמכותה המכוננת".

בהתאם, סברו השופטים וילנר, שטיין וכנפי-שטייניץ כי יש לפרש את התיקון כך שהוא יחסום רק ביקורת שיפוטית בעילת הסבירות, והמתמקדת בבחינת האיזון בין השיקולים השונים בהחלטה השלטונית ("סבירות איזונית").

לשיטתם, "התיקון על פי פרשנות זו, עודנו מאפשר התערבות במקרים של החלטות מופרכות, שניתן היה להתערב בהן אף לפני פסק הדין בעניין דפי זהב. השופט כשר נמנע מלהכריע בשאלה אם ניתן לפרש את התיקון באופן מצמצם כאמור, ועמדתו היא כי חרף פגיעתו של התיקון בהפרדת הרשויות ובשלטון החוק, הוא אינו מגיע לרף הגבוה שמצדיק התערבות בחוק יסוד".

השופטים סולברג ומינץ חלקו על עמדת הרוב בכל הנוגע לסמכות העקרונית של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על חוקי היסוד, ואף על סמכותו להכריע בשאלה זו, וציינו כי "אין מקור סמכות המאפשר לקיים ביקורת כזו. לגישתם, אף בהתעלם מבעיית סמכותו של בית המשפט, התיקון מצוי מרחק רב מאותה מגבלה צרה שחלה לשיטת שופטי הרוב על סמכותה המכוננת של הכנסת".

השופט אלרון חלק אף הוא על עמדת הרוב וציין כי "גם אם היה נכון לאמץ חריג צר שיאפשר התערבות בחוקי היסוד במקרים קיצוניים של פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ממילא הטענות בעניין תיקון מס' 3 אינן בשלות להכרעה שכן טרם נוצקה פרשנות לתיקון וטרם התבררו גבולותיו ומשכך לא ניתן להניח כי השלכותיו תהיינה חמורות כפי שנטען".   

לדבריו: ״איתן אני בדעתי כי אין זו השעה לזעזע את יסודותיה החוקתיים של מדינתנו. את המחלוקת מושא העתירות שלפנינו מוטב לדחות למועד המתאים לכך אם וכאשר ההכרעה בה תתחייב מעובדות המקרה. חוששני כי בעיתוי הנוכחי הנזק שייגרם מערעור יסודות המשפט החוקתי בישראל בשל פסילת תיקון מס' 3, עלול לעלות עשרות מונים על הנזק שבהותרתו על כנו".

השופט סלוברג הוסיף בפסק דינו: "חברתי הנשיאה (בדימ') מוסיפה, כי "בהינתן חשיבות הסוגיות שהתעוררו בעתירות דנן קיימנו בהן, באופן תקדימי, דיון בהרכב מלא של 15 שופטי בית המשפט העליון". סבורני, כי בהינתן חשיבותן של הסוגיות המתעוררות, ולאחר שעמדתי על כך שהשאלה הנכבדה שבה אנו עוסקים – אינה חדשה עמנו, עלינו לפסוע צעד נוסף; סִמלי ומהותי: נרחיב את ההרכב, הרחבה נוספת, כך שיִכלוֹל את כל שופטי בית המשפט העליון; אֵלו המכהנים בו כיום, אֵלו שפרשו זה מכבר, עד שופטי הדור הראשון, דור התקומה. רבים מהם אינם בין החיים, אך דבריהם הלא הם כתובים על ספר דברי הימים של בית משפט זה. אין כל מניעה להיזקק לדברי החכמה שנשמעו מפיהם; שנים רבות חלפו, אך "עמד טעמו בו וריחו לא נמר" (ירמיהו מח, יא)".

עילת הסבירות - המצאה של בג"ץ

עילת הסבירות הנקראת גם "מבחן הסבירות" בצורתה כיום היא צורה של אקטיביזם שיפוטי שהתחדשה בזמנו של שופט העליון אהרון ברק שקבע כי "הכול שפיט".

פירוש העניין, שלדעתו של ברק וחבריו לעליון אין שום סכסוך בעולם שבית המשפט לא יכול לפתור, אך משמעות המושג קיבלה משנה תוקף בפסקי דין שבהם התערב בית במשפט בהחלטות ממשלה, גם אם ההחלטות אינן סותרות שום חוק בספר החוקים.

עילת הסבירות אומרת שבית המשפט יכול לפסול החלטות ממשלה או שר, גם אם ההחלטות אינן נוגדות שום חוק קיים בספר החוקים של מדינת ישראל ו/או החוק הבינלאומי.

וזה לא שחסרים חוקים. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כדוגמא, הזכות לקניין, לפרטיות ועוד, הם חוקים שבתי המשפט בעולם בכלל ובארץ בפרט מרבים להשתמש בהם כדי לקבוע שחוק אחר שנחקק או החלטת ממשלה שהתקבלה - אינם חוקיים או חוקתיים.

אבל מה עושים כאשר החלטת ממשלה אינה נוגדת שום חוק קיים? מה יעשה בית משפט שמינוי של שר אינו מוצא חן בעיניו, למרות שאינו עובר על שום חוק? כאן נכנסת עילת הסבירות שנותנת סמכויות רחבות לבית משפט עליון לקבוע שההחלטה אינה סבירה ולפסול אותה על סמך זה, ככה פשוט.