תושב השומרון שנאלץ לעזוב את הישוב בו התגורר ולסגור את הפיצרייה בבעלותו בעקבות מסע הכפשות שניהלה חברתה של אשתו לשעבר, שכינתה אותו סרבן גט ועודדה את חברי הקהילה להחרימו, יקבל פיצוי גדול במיוחד בסך של 300 אלף שקל בגין לשון הרע. ביהמ"ש לא חסך בביקורת על הנתבעת והבהיר: אין אמת בפרסום, אין עניין ציבורי ואין חובה מוסרית לפרסם.
התובע, לשעבר תושב ישוב בשומרון, התגרש מאשתו בשנת 2013. עד הגירושים, ניהל התובע עסק של פיצרייה, שהיתה היחידה בישוב, אולם לאחר שעזב את בית המגורים המשותף פתחה אשתו עסק פיצה מתחרה מתוך ביתם.
בתביעה שהגיש באמצעות עורך הדין אורן אליעז והתפרסמה ב'תקדין', טען התובע כי הנתבעת, תחקירנית בערוץ טלוויזיה שהתגוררה בסמוך והייתה מיודדת עם אשתו, ביקשה לסייע לה בגירושיה ולשם כך הפיצה נגדו פרסומים באמצעי מדיה שונים, לרבות עלונים לתיבות הדואר ומייל לתושבי היישוב. בנוסף, התייצבה הנתבעת בפתח הפיצרייה שלו עם מגשי פיצות וקראה ללקוחות שלא להיכנס לפיצרייה, תוך שהיא מציעה להם פיצות מהמגשים שבידיה פוגעת בפרנסתו ומציגה את התובע כסרבן גט. לטענת התובע, כתוצאה ממעשיה של הנתבעת, הוא נאלץ לבסוף למכור את הפיצרייה שלו ולעזוב את הישוב.
עוד טען התובע כי הנתבעת החלה להפיץ לכל תושבי היישוב כי הוא סרבן גט ודרשה מהתושבים לפעול ליצירת לחץ קהילתי כדי להביא לקבלת הגט, ואף הביאה את בעלה – גבאי בית הכנסת – לסרב להעלות אותו לתורה, גם בשבת בר המצווה של בנו, תוך השפלתו וביזויו לעיני כל.
התובע טען כי הנתבעת פעלה מבלי לדעת את העובדות הנכונות, מתוך כוונה ברורה לפגוע בשמו הטוב, ועשתה יד אחת עם האישה כדי לפגוע בו ולהשיג לאשתו את מבוקשה. לטענתו, לאור מעשיה של הנתבעת, הוא נשבר ומכר את הפיצרייה שלו, וכן עזב את הישוב לבית הוריו שבצפון.
הנתבעת טענה מנגד כי מדובר בתביעת סרק טורדנית וכי התובע פועל בשיטת "מצליח" ויורה לכל הכיוונים ללא כל בסיס. הנתבעת הכחישה את הפצת העלונים לתיבות הדואר בישוב וטענה כי היא גילתה אזרחות טובה וניסיון לסייע לחברה במצוקה, שלא קיבלה גט מזה כשנתיים, ועל כן מדובר באמת בפרסום ובפרסום שנעשה בתום לב מתוך חובה מוסרית.
השופט אריאל ברגנר קיבל את התביעה וציין כי אף שלא הוכח שהנתבעת פרסמה את העלונים, היא הודתה במשלוח המייל בתפוצה רחבה ביישוב, ובסופו של דבר הודתה גם בשני הביקורים בפיצרייה, שבהם טענה כי התובע ממרר את החיים לאשתו ולילדים וכי הוא מסרב לתת גט לאשתו.
השופט דחה את טענת הנתבעת כי היא מעולם לא כינתה את התובע "סרבן גט", והבהיר כי אין כל הבדל בין סרבן גט לבין מי שמסרב לתת גט לאשתו, וכל ניסיון לפרשנות אחרת הוא משחק מילים והיתממות חסרת בסיס.
עוד הבהיר השופט כי על מנת שאדם ייקרא סרבן גט, חייבים להתמלא שני תנאים מצטברים: ניתן פסק דין של בית הדין הרבני לגירושין, ואותו אדם אינו מקיים את פסק הדין. במקרה זה, לעומת זאת, אין חולק כי בעת הפרסומים לא ניתן עדיין פסק דין לגירושין, וכי כשבוע לאחר מתן פסק הדין ניתן הגט. השופט ציין עוד כי בית הדין הרבני נדרש להבהיר את המצב המשפטי והודיע חד משמעית כי התובע לא היה סרבן גט, כי הוא הסכים להתגרש ואף היה זה שביקש את הגירושים. נוכח האמור, קבע השופט כי לא עומדת לנתבעת הגנת אמת דיברתי, וממילא לא ניתן לטעון במקרה זה לעניין ציבורי בפרסום, הנוגע להליכים חסויים של מעמד אישי הנדונים בדלתיים סגורות.
עוד נדחתה טענת הנתבעת כי הפרסום נבע מחובה מוסרית וחברתית לעזור לחברה שהגיעה לפת לחם ומוחזקת כבת ערובה על ידי התובע. השופט ברגנר ציין כי אינטרס שמירת הסודיות והחיסיון של ההליכים בבית הדין הרבני גוברים על אינטרס מקומי של הנתבעת או תושבים אחרים בישוב לפרסם את דבר היות התובע "מסרב גט", על מנת להפעיל עליו לחץ. "לא יכולה לקום כל חובה חברתית או מוסרית אשר תתמוך ותוביל הפעלת לחץ חיצוני חברתי על אדם כדי להשפיע עליו בהליך משפטי אותו הוא מנהל", קבע השופט. "מדובר בלחץ פסול הבא כדי להפריע להליך המשפטי ומנסה שלא כדין למנוע מהתובע 'הליך הוגן' בביה"ד הרבני".
השופט הוסיף כי הנתבעת חרגה ועברה כל גבול אפשרי מהתנהלות סבירה להגנת אותו ערך חברתי נטען של סיוע לחברה במצוקה, וקבע כי אין מדובר בפרסום שנעשה בתום לב. השופט הבהיר כי אין כל רלוונטיות לאמונתה הסובייקטיבית של הנתבעת בנכונות הפרסום ומתח ביקורת על הנתבעת, המבקשת לחסות בצילה של ההגנה על הבעת דעה וביקורת על פעולה פומבית של הנפגע. זאת, שכן כל הליכי המעמד האישי וההליכים בבית הדין הרבני הם חסויים ומתנהלים בדלתיים סגורות, והנתבעת לא נקטה כל אמצעי סביר כלשהו על מנת להיווכח אם טענותיה הן אמת.
הנתבעת שהמשיכה לדבוק בעמדתה ולפגוע בתובע במהלך כל המשפט, גם לאחר שהתבררה עמדת בית הדין הרבני כי התובע אינו סרבן גט הביאה לכך שהפסיקה נגדה הייתה גבוהה מהרגיל. השופט הוסיף כי נוכח תפוצת הפרסום והפגיעה הקשה והזדונית בתובע יש מקום לפסיקת כפל פיצוי ללא הוכחת נזק. הפרסום במייל לתושבי הישוב ושני הביקורים בפיצרייה מזכים את התובע בפיצוי של 50 אלף שקל כל אחד, ועל כן כפל הפיצוי יעמוד על סך של 300 אלף שקל.