הסיבוב הנוכחי במאבק הנכים החל מהצעות החוק של ח"כ גילאון ממרצ ונאוה בוקר מהליכוד, שביקשו להשוות את קצבאות הנכים לשכר המינימום שעומד היום על 5,000 שקל בחודש.
האוצר עוד לא החליטו בתוך כמה פעימות תעלה הקצבה ומה תהיה ההעלאה המידית; לא נקבע מה תהיה שיטת ההצמדה של קצבות הנכות; לא נסגרו השינויים בקצבת סיוע בטיפולים סיעודיים; המשרד לא קבע מאיפה יגיע הכסף לתוספת; ועדיין לא הוחלט אילו צעדים יינקטו לעידוד נכים לצאת לעבודה.
כעת, לפי המסגרת של האוצר, נראה כי הקצבאות יעלו מ-2,342 שקל בחודש, שהם 47% משכר המינימום, ל-3,600 שקל בחודש שהם 72% ממנו. ואולם שכר המינימום צפוי לעלות בדצמבר הקרוב ל-5,300 שקל בחודש, ואיתו גם השכר הממוצע במשק. כלומר, אם לא תקבע שיטת הצמדה לשכר המינימום, הקצבאות של הנכים שוב ישחקו.
לפני כחודש הציג ראש הממשלה מר בנימין נתניהו את תכניתו להעלאת קצבאות הנכות מתווה שונה מזה שהציגה "וועדת זליכה" שקדמה להצעה זו. למרות שכותרת הודעתו מבשרת על הגדלת הקצבאות לשיעור של 4,000 שקלים, בחינת פרטי המתווה מראה תמונה שונה.
על פי המתווה שהתקבל יוקצו ארבעה מיליארד שקלים להעלאת הקצבאות על פני ארבע השנים הקרובות. החל מינואר 2018 תועלה הקצבה לנכים קשים (מעל 90% נכות) בלבד ל-4,000 שקלים בחודש. בנוסף, יחולקו תקציבי המתווה באופן דיפרנציאלי בין נכים קשים ולא קשים – ההבדל המשמעותי ביותר בין מתווה זה לקודמיו. עוד הוחלט כי הקצבאות יוצמדו לשכר המינימום.
שוב נכשלו עוד לפני שהבשילו היוזמות להיטיב עם ציבור הנכים! בארגוני הנכים זעמו על התוכנית שהציג נתניהו, משום שמדובר על תכנית שמיטיבה מידית עם ציבור קטן יחסית, לעומת מתווה "וועדת זליכה" שפורסם לפניו. בתוכנית נתניהו תועלה הקצבה רק למי שנכותם מעל 90% ואילו לפי מתווה זליכה מדובר על העלאה ל4000 ₪ לכל הזכאים על פני ארבע שנים. לפי תכנית נתניהו מספר הנהנים יעמוד על כ50,000 איש ואילו לפי מתווה זליכה 235,000 נכים יוכלו ליהנות מהעלאת הקצבאות ואלו הם רק ההבדלים החשובים.
אחת השאלות החשובות שמחכות להכרעה היא כיצד לקשור בין התוספת לקצבאות לבין רפורמות לעידוד נכים לצאת לעבוד. בשנת 2009 התבצעה רפורמה דרמטית שזכתה לכינוי "חוק לרון" על שם הוועדה שהגתה אותה, שבראשה עמד השופט בדימוס אפרים לרון ז"ל.
הרעיון מאחוריה היה פשוט - אם קודם לכן נכים שהשתכרו מעל 1,800 שקל בחודש איבדו לחלוטין את הזכאות לקצבת הנכות, עתה הקצבה אמנם יורדת ככל שגדלה ההכנסה, אך בצורה סבירה הרבה יותר. עד סוף 2016 הניכוי מהקצבה - ולא שלילתה המלאה - התחיל בהכנסה של 2,000 שקל בחודש. בחוק ההסדרים האחרון הועלתה תקרת הניכוי לסכום של בין 4,350 שקל ל־5,800 שקל.
אך למרות הכוונות הטובות, שוב נכשל הניסיון להיטיב עם ציבור הנכים: שמונה שנים אחרי שיצאה לדרך, גם במשרד הרווחה וגם בביטוח הלאומי מבינים את הנתונים: שיעור מקבלי קצבת נכות שעובדים עמד בשנה שעברה על 21% בלבד לעומת 16% לפני שהחוק נכנס לתוקף. העלייה במספר הנכים שעובדים ככל הנראה לא נבעה מחוק לרון, שכן עלייה של כ־1% בשנה נרשמה גם בשנים שלפני כניסת הרפורמה לתוקף.
למה הרפורמה נכשלה? על פי דו"ח הביטוח הלאומי, "כשליש בלבד ממקבלי קצבת הנכות מכירים את חוק לרון, ושיעור נמוך יותר מבינים את השלכותיו המעשיות. ממצא זה עשוי להסביר את השפעתו המועטה של החוק". החוק נחשב למסובך, ומתחשב במספר רב של פרמטרים, ואפילו פקידי הביטוח הלאומי לא מבינים אותו עד הסוף. במקום שבו האמון בין האזרחים למערכת גם כך סדוק, כל בירוקרטיה גורמת לרתיעה - ולמעשה עשרות אלפי נכים מעדיפים לשבת בבית ולקבל קצבה זעומה מאשר לקחת את הסיכון שיאבדו גם את המעט הזה אם ייצאו לעבוד.
איך קרה שהנכים, שהשיגו הישגים רבים בעקבות השביתה של 2001, הגיעו לשנת 2017 עם קצבאות שכמעט כולם מסכימים שהן מבישות? אחת הסיבות היא שבמאבק מ־2011 הנכים לא התמקדו בקצבת הנכות הכללית, שעודכנה אז רק ב-200-300 שקל, אלא בנושאים אחרים שהיום נראים מובנים מאליהם. כך למשל נקבע שנכה יכול לבחור להמשיך לקבל את קצבת הנכות ולא לעבור לקצבת זקנה; נקבע שנכים יוכלו לקבל ביחד קצבת ניידות וקצבת סיעוד ולא יצטרכו לבחור ביניהן; ומונתה ועדת לרון שיישום ההמלצות שלה אפשר כאמור לנכים לעבוד לפחות בשכר נמוך בלי לאבד את הקצבה.
אלה שבכך, למרבה הצער, לא תמו הכשלים. הצעות חוק פרטיות רבות מנסות לתקן מדי פעם "פינה קטנה" אחרת בחוק. דוגמא מהעת האחרונה: הצעת חוק לקבוע את הנכות על פי חוו"ד הרופא המטפל ולא לפי קביעת הוועדה הרפואית....אלא שהצעת חוק כגון זו, העוסקת בנקודה חשובה ככל שתהיה, לא יכולה לשנות את התמונה הכללית של חוק שאינו תואם את מציאות החיים של נכים במדינת ישראל בשנת 2017 לא מבחינה רפואית, לא מבחינה משפחתית ולא מבחינת הצרכים והקשיים הכלכליים שהנכות מציבה בפני המשפחות. הצעות חוק נקודתיות כאלה יכולות לדעתי רק להרע את המצב ולא לשפר אותו משום שיצרו חוסר איזון. שיפור נקודתי לרוב אינו משנה מהותית את המצב.
יש לבצע רפורמה מקיפה בחוק הביטוח הלאומי. החוק הישן, שמתוקן טלאי על טלאי מזה שנים, רחוק מהמציאות מרחק רב ולא רק משום שלא ניתן לחיות מ2400 ₪ לחודש.
* מאמר זה אינו מהווה תחליף ליעוץ משפטי
הכותבת: עו"ד שרונה תגר, מתמחה בתביעות מול המוסד לביטוח לאומי
להערות ולפניות – לחץ כאן – או במייל: : stagar.adv@gmail.com