כידוע, על-פי הדין היהודי גירושין ייעשו בהסכמה, ובאין הסכמה קיים צורך בעילת גירושין מבוררת בכדי לאכוף על בני-הזוג להתגרש זה-מזה בגט פיטורין. הקושי העיקרי מתעורר כאשר גם לאחר שניתן פסק-דין לגירושין המחייב את הבעל לתת לאשתו את גטה ואת האשה לקבל מהבעל את גטה, מסרב מי מבני-הזוג לעשות כן, ומותיר את בן-זוגו עגון.
בניגוד לנשים עגונות, הרי שבעלים מסורבי גט רשאים לגרש מעליהם את האשה המעגנת בעל-כורחה, כך שבפועל המושג עגינות מתייחד בעיקר לנשים שבעליהן מסרבים לתת להן את גטן.
על-מנת להתמודד עם המצב הבלתי-נסבל והבלתי-מוסרי של הותרת נשים עגונות על-ידי בעלים סרבני גט, נקבעו לאורך השנים שורה של סנקציות אשר רשאי בית-הדין לנקוט כנגד בעל אשר מסרב לתת גט לאשתו. עד עתה, דובר בעיקר בסנקציות בעלות צביון "אזרחי" מובהק, כגון: אי-חידוש רישיון נהיגה, איסור על פתיחת חשבון בנק, איסור הנפקת כרטיס אשראי, איסור לפתוח חברה בעירבון מוגבל, עיכוב יציאה מן הארץ וכד'. החמורה שבסנקציות בהן רשאי היה בית-הדין הרבני להפעיל כנגד סרבן גט היתה כליאת הסרבן מאחורי סורג ובריח. בפועל, דובר במאסר אזרחי במסגרתו סרבני הגט כלואים במחיצת אסירים אזרחיים (בעיקר סרבני גבייה הנאסרים מכוח פקודות מאסר הננקטות אגב הליכי הוצאה-לפועל) ומופרדים מאסירים פליליים, כאשר מיד עם הסרת סירובו של הסרבן להתגרש, הוא משוחרר ממנו.
בשנה שעברה, פורסמה הנחיה חדשה של פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, לפיה במקרים המתאימים יינקטו כנגד סרבני גט הליכים פליליים לפי סעיף 287 לחוק העונשין, אשר מכוחו ניתן להשית על אדם שהפר הוראה חוקית שניתנה על-ידי בית-משפט (ובכללו בית-הדין הרבני) עד 4 שנות מאסר בפועל.
באחרונה ניתנו שתי החלטות שונות על-ידי בתי-הדין הרבניים, הראשונה שבהן ניתנה על-ידי בית-הדין הרבני האזורי בירושלים ואילו השניה על-ידי בית-הדין הרבני האזורי בחיפה, בשתיהן הורה בית-הדין על פתיחת הליכים משפטיים כנגד סרבני הגט, וזאת על-מנת להגביר את הלחץ המוטל על אותם סרבנים.
ההחלטה הראשונה ניתנה לפני כשבועיים בתיק הנוגע לאשה מסורבת גט במשך כ-17 שנה, צביה גורדצקי, שבעלה כלוא במאסר אזרחי מזה כ-16 שנה. זהו מקרה חריג שבמסגרתו ננקטו כל הסנקציות שבית הדין הרבני רשאי היה לנקוט אותן עד-כה, כולל השמה בבידוד, אולם ללא הועיל. ההחלטה השניה ניתנה לפני מספר ימים ונגעה לבני זוג תושבי ארצות-הברית, ובמסגרתו יזמה האשה הליך גירושין בבית-הדין הרבני האזורי בישראל, במהלך חופשה משפחתית בארץ אליה הגיעה המשפחה. לנוכח סירובו העיקש של הבעל לתת גט לאשתו, נשלח אף הוא למאסר אזרחי, והוא כלוא מזה כשלוש שנים ונותר במריו.
פתיחת הליך פלילי כנגד סרבן הגט תאפשר אף להסגיר לישראל סרבני גט שעזבו את הארץ ואשר עד עתה לא היו כלים חוקיים לאכוף את השבתם ארצה. כמו-כן, מיצוי ההליך הפלילי כנגד סרבן הגט עשוי להוביל להרשעת הסרבן באופן שימנע ממנו לכהן בתפקידים מסוימים, וזאת בניגוד למצב ששרר בעבר לפיו מרגע בו הסיר הסרבן את סירובו לתת גט, הרי שלא היה בעצם הסרבנות שהוסרה בכדי להטיל בסרבן אות קלון עתידית.
דומה, כי הכלים שהעניקה מדינת-ישראל לבתי הדין הרבניים להתמודד עם תופעת סרבנות הגט הינם מעטים מדי ומאוחרים מדי. לא היתה שום סיבה לכך שעד-כה, בחלוף כ-69 שנות קיומה של מדינת-ישראל, לא ננקטו כנגד סרבני גט הליכים פליליים.
לבד מהעובדה שסרבנות הגט שלעצמה היא הפרה בוטה וברורה של צו שיפוטי, הרי שיש בה מרכיב ברור של התעמרות והתעללות מתמשכת בבן-הזוג העגון – דבר שלעצמו מחייב נקיטה בענישה מוגברת ומכוח הוראת חוק עצמאית.
בפרקטיקה אנו עדים לכך, כי רובם המוחץ של סרבני הגט אינם עושים זאת מטעמים "אידיאולוגיים", כי אם מתוך ניסיון שקוף לאלץ את בן-הזוג העגון להסכים לתכתיביהם הממוניים. במציאות המשפטית המודרנית, סרבנות הגט הפכה לכלי יעיל לאלץ את בן-הזוג העגון לסיים את כלל ההליכים הנלווים לסיום הקשר הזוגי ולפירוק המשפחה, בהתאם לכללים שמכתיב הצד המעגן.
ראוי היה שהמחוקק יקבע בחוק העונשין הוראת חוק ייעודית ומחמירה אשר מתייחדת לסרבנות גט מתמשכת ואשר נועדה למגר את התופעה הפסולה מן השורש, ולא יסתפק ב"ייבוא" הוראת חוק קיימת ומקלה. אך ורק בדרך זאת – חקיקה מחמירה וייעודית – יוכל המחוקק לשדר מסר ברור ומרתיע מפני הישנות והתרחבות של תופעת סרבנות הגט בישראל.