הצוואה שנעלמה מהכספת // עו"ד יוסף ויצמן

המנוח והמתנגדת חתמו על הסכם ממון שאושר על ידי בית המשפט וקבע הפרדה רכושית, ופירט שמנוח העניק למתנגדת סכום ניכר על מנת להבטיח את עתידה הכלכלי ועל מנת למנוע מחלוקת עתידיות בינה לבין בנותיו בעניין ירושתו. המתנגדת אישרה שהסכום הניכר היה 2,000,000 ₪, וכן שהיא והמנוח חיו בבתים נפרדים, אך שניהלו שני משקי בית משותפים. כמו כן טענה המתנגדת שהיתה כל עולמו של המנוח, שררה ביניהם אהבת אמת נטולת אינטרסים והוא ביקש להשאיר לה את כל רכושו.

לימים נפטר המנוח והמתנגדת הגישה לרשם הירושה בקשה למתן צו ירושה במסגרתה הצהירה שהמנוח לא השאיר צוואה.

בנותיו של המנוח ביקשו מצדן לקיים את צוואתו הראשונה אך המתנגדת התנגדה לבקשתן וטענתה ש"באחד הימים" לאחר אישור הסכם הממון, הודיע לה המנוח שערך צוואה חדשה בה הוא מוריש לה את כל רכושו ואף ביקש ממנה לעיין בה. לטענתה לאחר שסירבה לעיין בצוואה המאוחרת המנוח הודיע לה שיניחה בכספת ביתו. לטענת המתנגדת בנותיו של המנוח נכנסו ללא היתר לביתו של המנוח בימי 'השבעה' (שעה שהיא ישבה 'שבעה' בביתה) פרצו את הכספת והעלימו או השמידו את הצוואה המאוחרת כך שלא ניתן למצוא את המקור ואף לא העתק ממנה.

בנותיו של המנוח טענו שגרסת קיומה של הצוואה המאוחרת ופריצת הכספת הומצאה על ידי המתנגדת כדי לתמוך בהתנגדותה חסרת תום הלב לקיום צוואתו הראשונה והיחידה.

המתנגדת לא הגישה בקשה לקיום הצוואה המאוחרת ואף לא ביקשה מבית המשפט לאפשר לה להוכיח את קיומה של הצוואה המאוחרת שלא באמצעות הגשת המקור, אך במסגרת התנגדותה לבקשת בנותיו של המנוח לקיום הצוואה הראשונה טענה שיש לקיים את הצוואה המאוחרת וכן שיש לבטל את הצוואה הראשונה מטעמים של צדק ומפאת השתכחותה, ולחלופין ליתן צו ירושה על פי דין.

התיק הועבר מרשם הירושה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב והגיע לפתחה של כב' השופטת קרן גיל מבית משפט למשפחה בתל אביב

המתנגדת ביקשה, הלכה למעשה, לקיים צוואה אותה לא ראה איש מעולם (למעט המנוח), שנערכה במועד שאיננו ידוע, נשמרה בכספת ביתו של המנוח ו'הועלמה' על ידי בנותיו של המנוח.

בית המשפט קבע שהכלל הוא שצוואה "טעונה הוכחה בהגשת המקור", אך מלשון סעיף 68(ב) לחוק הירושה עולה שניתן להוכיח קיומה של צוואה אף אם לא הוצג מקורה או העתקה, ובלבד שבית המשפט שוכנע בקיומה של הצוואה ובתוכנה, וכן שהסיבה שלא ניתן להגיש את מקור הצוואה איננה משום שהמקור נשמד בדרך או בנסיבות שיש בהן כדי לבטל הצוואה. (חזקת ההשמדה).

עוד קבע בית המשפט, לאור טענת המתנגדת שעל בנותיו של המנוח להוכיח את קיומה של הצוואה המאוחרת, שהנטל להוכיח עצם קיומה של הצוואה המאוחרת (שהמתנגדת איננה יודעת לנקוב אפילו בתאריך עריכתה) כמו גם הפקדתה בכספת ביתו של המנוח, וביתר שאת את תוכנה מוטל, כל כולו, מתחילתו ועד סופו, על שכם המתנגדת המבקשת לקיימה. אין די בטענה שהצוואה היתה בכספת שנפרצה, שעה שלא הוכח שהצוואה היתה בכספת שנפרצה ואף לא הוכח שבנותיו של המנוח פרצו את הכספת.

כן נקבע שלאור טענות המתנגדת שבנותיו של המנוח הן שהעלימו או השמידו את הצוואה המאוחרת, יתכן שיהא מקום לשקול העברת נטל הראייה (בלבד) לסתירת חזקת השמדתה או נסיבות 'היעלמותה' של הצוואה המאוחרת לשכם התובעות, אך קודם לכן על המתנגדת להוכיח את קיומה ואת תוכנה.

לעניין מידת ההוכחה הנדרשת נקבע שמקום שאין בידי בית המשפט ביטוי בכתב לרצונו של המצווה, ספק אם די בהוכחה ברמת מאזן ההסתברויות. יתכן ויש מקום לדרוש את המבקש לקיים צוואה בנסיבות אלה להוכיח מעל כל ספק סביר לא רק שהיתה צוואה כנטען, אלא אף מה ציווה במסגרתה המנוח, ולשכנע את בית המשפט מעבר לכל ספק מה היה רצונו של המנוח בצוואתו הנטענת.

לאחר ניתוח הראיות קבע בית המשפט שהמתנגדת לא הוכיחה את קיומה של הצוואה המאוחרת ואף לא את תוכנה, ובנסיבות אלה נדחתה עתירתה לקיומה. בעדותה של המתנגדת התגלו סתירות רבות אותן פירט בית המשפט בפסק הדין, ובנוסף, העד היחיד שהעיד מטעם המתנגדת בעניין הצוואה סתר את טענותיה.

משנדחתה טענת המתנגדת לקיום הצוואה המאוחרת, נדרש בית המשפט לעתירתה החלופית לביטול הצוואה הראשונה משום שזו נשתכחה ומשום 'עיקרון הצדק' משום שטרם פטירתו הביע המנוח את רצונו להוריש למתנגדת את כל רכושו.

אף טענות אלה נדחו לאור ההלכות המפורשות שאין בית המשפט 'יוצר' צוואה גם במקום בו אין ספק שזה היה רצונו האחרון של המנוח. כמו כן הבחינה האם הצוואה משקפת את רצונו של המצווה תעשה במועד עריכת הצוואה ולא במועד פטירתו.

משלא נמצאה עילה לבטל את הצוואה הראשונה, הורה בית המשפט על קיומה ועל דחיית בקשתה של המתנגדת שינתן צו ירושה על פי דין לאחר שפסק כנגדה גם הוצאות משפט ע"ס 50,000 ₪

• הכותב המשנה לראש לשכת עורכי הדין