בעל הגיש לבית הדין תביעת גירושין כרוכה עם מזונות לילדה הקטינה, מאוחר יותר הגישה האישה לבית המשפט תביעה לפסיקת מזונות לבתם הקטינה, באמצעות רעיון משפטי של "תביעת מזונות ילדים עצמאית", דהיינו שהילדה תובעת באמצעות אמו, שהיא האפוטרופוס הטבעי שלה.
הבעל הגיש בקשה לבית המשפט לדחות על הסף את תביעת האם למזונות הקטינה, כיון שהוא כבר הקדים ותפס סמכות בבית הדין הרבני, עקב זה שכבר הגיש תביעה לבית הדין, לפסיקת מזונות לקטינה, בית המשפט בהחלטתו קבע שעל בית הדין לתת החלטה בסוגיית תפיסת הסמכות.
בית הדין קיים דיון בתביעת הגירושין של הבעל ובמסגרת הדיון עלתה סוגיית סמכות בית הדין בעניין מזונות הקטינה, כאשר בית הדין בדיון ביקש לדעת מבא כוח האישה האם מרשתו אינה נותנת את הסכמתה לסמכות לבית הדין, לדון בתביעת מזונות הקטינה, כי היא חושבת שלא יעשה צדק בבית הדין, בא כוח האשה ענה "אני מייצג מטעם הסיוע המשפטי".
בית הדין יצא בהתקפה חריפה על מדיניות ומגמה מוכרת של "מערכת הסיוע המשפטי" שמכוון את המיצגים מטעמו למנוע מהצדדים התדיינות בבתי הדין הרבני, בנושאים שאינם בסמכות שיפוטו הבלעדית של בית הדין, ולעשות הכול כדי שנושאים אלו יידונו בבית המשפט, ובית הדין תמה האם בתי הדין הרבניים הם חלילה ערכאה פיראטית? האין בתי הדין ערכאה משפטית מוסמכת מכוח חוקי המדינה?
ובאותה מידה האם הסיוע המשפטי אינו גוף מטעם המדינה, אשר קיומו קבוע מכוח חוקי המדינה? האם רשאי גוף זה לקבוע עמדה עקרונית נגד סמכויות בתי הדין הרבניים?
מדיניות זו של הסיוע המשפטי, בעצם פוגעת בצדדים עצמם, הדבר הזה שהצדדים מכרכרים בין הערכאות המשפטיות, מאחר שהתביעות מתפצלות בין הרשויות, ופעמים רבות נגרם מכך קשיים, היות שבחלק מהחלטות נוצר חיכוך בין ההחלטות, והמפסיד הגדול ממצב זה הם הצדדים עצמם ובעיקר הילדים.
ולעצם הנדון, אומר בית הדין, טענת האישה לחוסר סמכות בית הדין בנושא מזונות הילדים, על ידי מהלך טקטי להפקעת הסמכות מבית הדין הרבני במזונות ילדים באמצעות ניצול הרעיון המשפטי של "תביעת מזונות ילדים עצמאית" כביכול, התחכמות זו היא פסולה מעיקרה, וראוי למנוע אותה עוד בראשית דרכה.
הפסיקה כבר הגדירה תביעה זו כפיקציה, משום שהקטין הוא כה קטין עד שאינו יודע כלל להבין ולהביע את צרכיו, והגשת ההליך ודאי אינה מיוזמתו, דבר זה אבסורד שמוגשת תביעה ראשונה על ידי ההורה בשמו של הקטין, וגם התביעה השנייה מוגשת על ידי ההורה השני בשמו של הקטין, אך הפעם כתובענה נפרדת בכובע של תביעה עצמאית.
נכון שיש הלכת תביעה עצמאית של הילד, מפני החשש ממצב בו תיפגע ותאבד טובתו של הקטין במסגרת המאבק המשפטי בין ההורים, או לפעמים מפני אינטרס של האם, לנוכח החשש כי כדי לקבל את הגט האם תהא נכונה לחשלם בטובתם של הקטינים שהיא "מטבע כואבת" באופן של הפחתה משמעותית בסכום הראוי למזונות הילדים במסגרת הסכם הגירושין, אך מאידך גיסא גם יש להלכת התביעה העצמאית חסרונות לא מבוטלים, פגיעה בעקרון מעשה בית דין, ריבוי ההליכים ועומס על הערכאות, ועוד, ובמקרה דנן שהילד קטין, ודאי שהתביעה עצמאית של הקטין ע"י האימא, היא תביעת "פיקציה".
ולגופו של ענין, נכון כי אין חולק כי הייתה ההלכה עד לא מכבר שבהיעדר הסכמה בין הצדדים, סוגיית מזונות הילדים אינה מתבררת בפני בית הדין הרבני, אף במקרה בו צד אחד פתח בהליכי גירושין בבית הדין הרבני וכרך בהם את מזונות הילדים, ולכן עד לא מכבר אם כרך אחד הצדדים את מזונות הילדים בתביעת הגירושין, יוכל הצד השני לתבוע בבית משפט לענייני משפחה את מזונות הילדים.
אך הלכה זו שונתה כליל על ידי בית המשפט העליון, והחזירה את ההלכה למקור הדין והחוק, שלבית הדין כן יש סמכות לדון במזונות הילדים, לא רק כשהצדדים מסכימים ביניהם להתדיין בעניין מזונות הילדים, אלא גם במקרה שעניין מזונות הילדים נכרך כדין בתביעת הגירושין, ותביעת הגירושין היא תביעה כנה, וכריכת מזונות הילדים אף היא כנה, ואז הסמכות לדון במזונות הילדים נתונה לבית הדין הרבני, ורק במקרה שבו בית הדין רק אישר את ההסכם הגירושין ולא דן במזונות הילדים לגופו של ענין הרי שאין לו סמכות נמשכת לדון בהפחתת המזונות.
נוסף לזאת בית הדין ראה בחומרה את דברי בוא כוח האישה מטעם הסיוע המשפטי, ובעקבות זאת את בזבוז הזמן הנגרם לבית הדין, וחייב את "הסיוע המשפטי" בהוצאות משפט, ושכר טרחת עורכי דין לטובת התובע.
הנלמד מזאת שבמקום שתביעת הגירושין כנה, ותביעת המזונות הילדים כנה, והם נכרכו כדין, לא יוכל הצד השני לטעון לחוסר סמכות עניינית, ולשוב לתבוע מזונות הילדים בבית המשפט לענייני משפחה, ומקום הסמכות לדון בנושא מזונות הילדים יהיה בבית דין הרבני.
עדכון פסיקה זו נכתב על ידי עו"ד לדיני משפחה יהושע דוב פלדשטיין
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.