בני זוג נישאו בשנת 2001 כשהאישה בשעת נישואיה הייתה בגיל 19 בלבד, ובעלה בן 41, כאשר לבעל הנישואין הללו הם נישואים שניים.
לבני הזוג נולדו שלושה ילדים, ובשנת 2014 עזבה האישה את הבית, האישה הגישה לביהמ"ש למשפחה תביעה למזונות, ולחלוקת הרכוש שצברו במשך השנים, וכן הגישה עתירה לקבלת מחצית מ-13 הדירות שקיבל בעלה בירושה, לטענת האישה שווי הרכוש שקיבל הבעל בירושה עומד על עשרות מיליוני שקלים,
לטענת האישה במשך רוב זמן נישואיהם כל עבודתה הייתה בתחזוקה והפעלת הרכוש של הנכסים שבעלה ירש, והטיפול בנכסים הללו דרש ממנה עבודה "במשרה מלאה", עוד טוענת האישה כי סכומי כסף נכבדים אשר היו מיועדים למחיית הבית ולתשלום שכירות דירתם, הושקעו בשיפוץ הנכסים שהבעל ירש, על מנת להשביחם, ועקב כך פעמים רבות הם היו צריכים לכלכל את ביתם בצמצום, עד כדי כך שאפילו היו צריכים לפנות את ביתם המושכר.
לטענת האישה אף שלפי חוק יחסי ממון (סעיף 3 לחוק יחסי ממון) נכסים שהתקבלו בירושה אף בתקופת הנישואין אינם נכללים ב"איזון המשאבים" אך הסייג לחוק אומר שבמקום שהוכח "כוונת השיתוף" בין בני הזוג בנכסים הללו, אף נכסים שהבעל קיבל בירושה יכללו באיזון המשאבים, ועל כן טוענת האישה כי הם חיו בשיתוף מלא תוך ערבוב של כלל נכסיהם, מתוך כוונה וראיה ברורה כי הנכסים שייכים לשני בני הזוג, וע"כ מבקשה האישה מבית המשפט להכיר בכך שהיא חצי מהבעלים של הרכוש
מנגד הבעל טען כי בכל שנות הנישואין הם שמרו על משטר של הפרדת רכוש מוחלטת, וראיה לכך שאפילו חשבון בנק משותף לא היה להם, כמו כן טוען הבעל שרק הוא ניהל את כל הנכסים שהתקבלו בירושה, והנכסים כלל לא הושבחו, וכל השיפוצים בדירה שולמו מכספי השכירות שהתקבלו משוכרי הדירות שהתקבלו בירושה, וע"כ טוען הבעל שאין לאשה כל חלק בנכסים שהתקבלו בירושה, ואין לעשות על הנכסים הללו "איזון משאבים".
בית המשפט לענייני משפחה קובע בפסק הדין בפסק דין תקדמי, חילק בין "הקרן של הנכסים", ל"שבח הנכסים",
והוא שאף שהחוק יחסי ממון אומר שנכסים שהתקבלו בירושה אינם נכללים באיזון המשאבים, אלא אם הוכח כוונת השיתוף, ובמקרה דנן לא הוכח כוונת השיתוף, וגם האישה לא הביאה שום ראיה לכך שבעלה אמר לה, או נתן לה להבין, שהיא שותפה בנכסים הללו, אך יחד עם זאת קבע בית המשפט כי במשך החיים המשותפים, המשפחה התקיימה מכספי השכירות של הנכסים הללו, והכספים הללו הושגו בין היתר גם מעזרתה של האישה בטיפול הנכסים הללו, כאשר האישה מסייעת לבעל בטיפול הנכסים, וכי היה לה חלק לא מבוטל בפעולת שהביאו להשבחת הנכסים, ו"היא עבדה ב"עסק" שניהל את הנכסים וקיבל את פירותיהם",
ועל כן ביחס להשבחה קבע בית המשפט שכיון שהנסיבות מוכיחות שהאישה סייעה רבות להשבחת הנכסים, וכמו כן הושקעו כספים משותפים להשבחת הנכסים, על כן יש להתייחס לתוספת השווי שנוצרה לדירות כתוצאה מעבודת בני הזוג בתקופת החיים המשותפים כנכס חדש ועצמאי, ולא כנכס מקורי שהתקבל בירושה, ובתור שכזה הוא הופך לנכס בר איזון, ובית המשפט מינה שמאי שיעריך את שווי השבחה לצורך החלוקה בין הצדדים.
הנלמד מפסיקה זו שאדם שקיבל ירושה או שיש לו נכסים מלפני הנישואין, ורוצה להיות בטוח שלא יעשו לנכסים הללו "איזון משאבים" יצטרך לנהוג בחכמה בניהול והשבחת הנכסים הללו, כי אחרת יש פעמים שהנכסים הללו גם יכנסו במקרה פרידה ל"איזון משאבים", ולפעמים הנכסים אמנם לא יכנסו ל"איזון המשאבים" אבל שבח הנכסים" כן יהיו חלק מהאיזון המשאבים.
עדכון פסיקה זו נכתב על ידי עו"ד לדיני משפחה יהושע דוב פלדשטיין
* הכותב לא ייצג בתיק.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.