מעסיקים רבים מאפשרים לעובדיהם לעשות שימוש בציוד של העסק מחוץ לשעות העבודה המסודרות. לא אחת, מדובר בהטבה לעובד במסגרת מערכת היחסים שבינו לבין מעסיקו. האם כאשר נגרם נזק בלתי הפיך לאותו הציוד, המעביד רשאי לדרוש את תמורתו מהעובד? ובכן, שאלה מסוג זה, אשר עסקה בגניבת רכב חברה, הונחה לפתחו של בית המשפט השלום בתל אביב.
לפני שנבחן את הנושא לעומק, חשוב להדגיש כי במקרה בו נעסוק לא היה מדובר ברכב חברה במובן ה"קלאסי" של המושג. הרכב שנגנב לא היה בחזקתו של העובד באופן שוטף, אלא ניתן לו לטובת שימוש פרטי לזמן מוגבל בלבד. למעשה, העובד הועסק בחברה להשכרת מכוניות אשר מדי פעם אפשרה לו – על בסיס רכב פנוי – לקחת את אחד מרכביה לשימוש פרטי. במקרה הנ"ל, הרכב נלקח לטובת נסיעה לחתונה ונגנב בזמן שהעובד מפזז את רחבת הריקודים. כשנה וחצי לאחר מכן, כאשר העובד התפטר והגיש כנגד החברה תביעה לתשלום פיצויי פיטורין, המעסיק חזר אל אירוע גניבת הרכב וביקש פיצויים בגינו.
טענות הצדדים המרכזיות
הטענות המרכזיות של החברה היו כי העובד היה מודע באופן מוחלט וברור שהוא יהיה אחראי לכל נזק שייגרם למכונית בזמן שזו תהיה בחזקתו. לטענת החברה, הרכב לא היה מבוטח בביטוח מקיף (המגן מפני גניבה) והעובד הכיר את הנושא היטב.
מנגד, העובד טען כי יש לדחות את התביעה משום שהדרישה לתשלום החוב נולדה רק נוכח תביעתו לפיצויי פיטורין. כמו כן, העובד הדגיש כי הוא לא ידע שהרכב לא מבוטח ואף כעס על התובעת שלא הזהירה אותו מפני כך. לדבריו, הוא לא היה נוטל את הרכב מלכתחילה אם היה יודע שאלה הם פני הדברים.
בית המשפט קובע – האחריות היא על המעביד
בית המשפט בחן את טענות הצדדים וקבע כי יש לדחות את התביעה כנגד העובד. בפסק הדין הודגש כי היות שהחברה הייתה צריכה להוכיח שהעובד היה מודע להיעדר הביטוח, נראה כי האחרונה לא הרימה את הנטל הדרוש לעשות כן. בין השאר, החברה לא הציגה כל מסמך או ראיה אשר היו יכולים לחזק טענתה זו. כמו כן, בית המשפט מתח ביקורת על כך שהתביעה של החברה הועלתה לראשונה רק לאחר תביעת העובד לפיצויי פיטורין. השופט הגדיל לעשות כאשר העלה סברה שמדובר בטכניקה קלאסית של "ההגנה הטובה ביותר היא התקפה".
לגבי הביטוח המקיף, בית המשפט ציין כי חברות להשכרת רכבים פועלות רבות ללא פוליסת ביטוח מקיף מתוך ראיה עסקית אשר מטרתה לחסוך את עלות הביטוח מכאן, ולהשתמש בחיסכון זה כ"קרן לכיסוי נזקים" מכאן. בית המשפט הדגיש כי הוא מקבל את דבריו של התובע לגבי אי ידיעתו אודות ההשלכות שעלולות להיות לגניבת רכב מבחינתו. "איני סבור כי אדם בר דעת היה מסכים ליטול על עצמו סיכון כה רב", קבע השופט בפסק הדין.
חשוב להתייחס בעניין זה גם לחובת הזהירות אשר מוטלת על כתפיו של מעסיק בעת מתן אפשרות לשימוש בציוד לעובד. הלכה פסוקה היא שחובת הזהירות אשר מוטלת על המעביד כלפי העובד כוללת גם את החובה שלא לחשוף את האחרון לסיכון כלכלי בלתי סביר שהוא איננו יכול לעמוד בו. במקרה שלנו, לסיכון של עלות תשלום רכב במידה שזה ייגנב (על עובד המשתכר קרוב לשכר מינימום). יתרה מכך, בית המשפט ציין כי עובד אשר מקבל רכב מהמעסיק לשימוש פרטי זכאי בהחלט לצפות לכך שהרכב יהיה מבוטח כלפי כל הסיכונים או שהמעסיק משמש עבורו כ"מעין מבטח". כלומר, המעסיק מודע לסיכונים ויודע שיהיה עליו לשאת בהם ככל שלא קיימת פוליסת ביטוח רלבנטית.
לסיכום, אחריות מעביד מול עובד
יחסי עבודה בין מעסיק ועובד יוצרים שורה ארוכה של חובות וזכויות אשר הינן רחבות הרבה יותר מיחסי העבודה ה"רגילים". מקל וחומר כאשר המעסיק מפקיד בידי עובד ציוד של העסק לשימוש פרטי. במקרים אלה, בין אם מדובר על רכב ובין אם מדובר על כל ציוד אחר, בית המשפט מכיר בדרך כלל בכך שמלוא האחריות לנזקים שעלולים להיגרם לציוד הנ"ל תונח לפתחו של המעסיק. זאת, כמובן כל אימת שהעובד לא התרשל במידה קיצונית המחייבת סטייה מהלכה זו. למשל, אם הרכב היה מוצב במקום "מועד לפורענות" או נגנב משום שהעובד השאיר אותו פתוח וללא אזעקה דרוכה.
לסיכום, כאשר מעסיק מאפשר לעובד להשתמש ברכוש החברה בזמנו הפרטי, נזקים אשר נגרמים לציוד במהלך שימוש זה אינם בהכרח בגדר אחריות העובד (וזאת, בלשון המעטה). במקרה הנ"ל, בית המשפט קבע כי לא ייתכן שעובד אשר משתכר שכר מינימום ייאלץ לשלם למעסיק סכום של עשרות אלפי שקלים בגין גניבת רכב שהועמד לרשותו לא מבוטח.