בימים אלו אנו מציינים חצי שנה למלחמה הנוראית בין רוסיה לאוקראינה, לא תמיד אנו מבינים או רואים את ההשלכות והמשמעויות של מלחמה זו. זה נראה לנו רחוק, חושבים שאולי זה לא קשור אלינו, אך מתברר שגם אנו יכולים וצריכים לקחת חלק בסיוע ליהודי אוקראינה ורוסיה.
איתנו הרב אריה קצין, שפועל רבות עבור יהודי רוסיה. שלום וברכה. אשמח אם הרב יספר קצת על עצמו.
הגעתי מרוסיה ב-81 לישיבת עטרת ישראל ואחרי זה זכיתי ללכת ללכת לארה"ב ללמד רוסים, חשבתי שאלמד שנה. אבל אין דבר קבוע מזמני.
צריך לאמר, אין יהודי דובר רוסית בארה"ב שלא מכיר את פועלו של הרב, שהרב יספר לי קצת על פעילותו בארה"ב?
קודם כל, אני יכול להגיד שזכיתי להיות וללמוד מהאנשים שהיו במחתרת של התקומה הרוחנית בשנות השבעים. למדתי אצל הרב אליהו אסס והכרתי אנשים כמו הרב יוסף ביגון, הרב יוסף מנדלביץ ואחרים. בעצם זו תחיית המתים מבחינה מסוימת. הם עשו דבר גדול, למדתי על ללמד והלכתי לארצות הברית ללמד תורה לדוברי רוסית, שם זכינו ובנינו ישיבות ומערך שלם ללימוד יהדות לכל הגילאים והרמות. במסגרת פעילות זו, יש עיתון ושיעורים ופעילות גדולה וענפה.
אבל הרב בא לכאן לא רק בכדי לספר על הפעילות, אלא בשביל לצעוק צעקה גדולה. כאן לארץ הגיעו 40 אלף יהודים, מה קורה איתם?
יהודים אבודים. יש שהגיעו מאוקראינה, אבל בערך שני שליש מרוסיה. יש סיבות שונות למה הם בורחים, אבל אלו שברחו מהמלחמה הם בהלם קרב, פליטים. אלו שבאו מרוסיה ברחו או כי לא רוצים לגור ב"צפון קוריאה", או כי אין להם עבודה ורוצים לחיות בתנאים אחרים. אבל כל אחד שבא לכאן צריך להתחיל מחדש, כי אין חברים, אין עבודה, אין קהילה וזו ההזדמנות העצומה שלנו לסייע להם לבנות בסיס איתן.
העלייה הזו תלך ותמשך, זו רק התחלה. אנחנו מדברים על מאות אלפים שימשיכו להגיע. אם תהיה קבלת פנים חמה, האלפים שהגיעו לכאן ותהיה להם עלייה טובה, יביאו הרבה מחבריהם.
זה לא העליה הראשונה, אחרי נפילת ברית המועצות הייתה גם, אתה רואה הבדל?
כן, אז כולם ברחו מרוסיה ומי שברח לא ידע כלום על יהדותו, כרגע מי שמגיע יש להם כבר שייכות לקהילות, הם שומרי תורה ומצוות ששולחים את הילדים שלהם למוסדות יהודיים. לכן, אנא השם הושיע נא - לעזור להם להישאר במסגרת של קהילה ובית ספר יהודי.
הקהילות שם מתפרקות?
באוקראינה הכל התפרק, יש שעזבו כקהילות שלמות למקומות שונים כמו ווינה וגרמניה, אבל אחד החששות שלהם זה שכשהם ימשיכו הלאה לארץ או לארצות הברית מי שעדיין לא לגמרי מבוסס ביהדות יתפרק. בעצם על זה הם מספרים, אנשים שהיה להם שייכות והכירו את הרב ובית הכנסת ומגיעים לכאן, אין רב, אין להיכן ללכת בשבת. הם בוואקום.
באיזשהו מקום ואולי זה רק בעיניים שלי אבל - במגזר הליטאי בארץ יש פחות קהילתיות מאשר בעולם. כשאתה בין הגויים בארה"ב או ברוסיה זה הרבה יותר משמעותי.
קודם כל אני רוצה לומר, שעצם זה שפה בארץ אפשר ללכת לכל בית כנסת ולא להשתייך לקהילה, זה מעניין. גם בארצות הברית יש הזדהות גדולה עם הרב והקהילה, יש קשר לבית הכנסת ולכל העוטף מסביב כמו בית הספר ולכן בלי קהילה זה לא אפשרי.
אמר את זה הרב יעקב ויינברג, ראש ישיבת נר ישראל בבולטימור, כאשר מלמדים ילד בן 3 פסוק ראשון, לא מלמדים 'שמע ישראל' 'שמירת שבת' או 'כיפור', אומרים לו תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב, אתה חלק מהקהילה, מהמשפחה. אז להיות חלק בשביל היהודי שעכשיו ברח זה הזהות שלו.
אז עד שלא שמעתי את זה ממך לא ידעתי את גודל השעה. אז מה בעצם מוטל עלינו לעשות? ועוד שאלה, בוריס הזה שהגיע לארץ אין לו אף אחד שעוזר לו?
המדינה עוזרת בקליטה פיזית, אבל מבחינה רוחנית זה פקידים, אין לו עם מי לדבר ועם מי לחייך. מי שיש לו קרובי משפחה יכול להעזר, אבל יש כבר כאלו שהגיעו לכאן וחזרו לאוקראינה ורוסיה. חלק, זה לא רק בגלל הפרנסה והעבודה, אלא כי אין שייכות אין התחברות ואם הם ירגישו בבית, יבואו בעקבותיהם עוד מאות אלפים.
אולי הקהילתיות כאן היא יותר בקודים, איך אתה לבוש ואך אתה מתנהג והרבה פעמים הם לא מרגישים או לא יודעים את התנהלות הזו.
נכון, יש לו גם מבטא זר. אבל זו ההזדמנות שלנו להגיד לו שלום ולהזמין אותו לשבת. זו הזדמנות עצומה.
תודה לך הרב ואני משוכנע שבזכות הריאיון הזה אנשים יפתחו את העיניים והלב וישתדלו לשים לב לשכן החדש ולהזמין אותו.
אני רוצה לסיים עם סיפור, עשינו מפגש בזום ולימודי עברית ושאלתי את האנשים מאיפה הם. עלה אחד ואמר שהוא ממריופול. שאלתי אותו: "אתה הספקת לברוח לפני ההפצצות הגדולות?" והוא ענה לי שלא. פתאום אישה אחת, אירינה, אמרה שעל העיר שלה נפלו יותר פצצות מאשר על מריופול. שאלתי אותה מהיכן היא, והיא ענתה שמעיר בשם איזום ליד חרקוב ואז היא סיפרה לי, שהיא ישבה בבית עם כל המשפחה, פתאום נפל טיל רוסי והיא מצאה את עצמה בהריסות עם רגלים שבורות. "התעוררתי וחיפשתי את המשפחה. מצאתי את הגופה של אמא ואבא שלי. הבן שלי עדיין היה חי ואז הוא אמר לי "קר לי" והוא גם מת".
הלכתי לבקר את האישה הזו אצל חברים בכפר סבא והיא אמרה שאלמלא העזרה שלהם, היא הייתה גרה ברחוב. כששמעתי את זה, ראיתי שהיא לגמרי לבד, כמעט ולא יכולה ללכת. יש לנו הרבה סיפורים כאלה. לכל אחד שבא מאוקראינה יש סיפור וזו הזדמנות עצומה להראות את הלב היהודי ליהודים אלו.