מנהג שריפת הפתילות לאחר חג החנוכה מקורו טהור וקדום ביותר, יש שציינו לרמז על דברי השאלתות דרב אחאי (פ' וישלח, שאילתא כו)
‘אם כבתה והותיר שמנה מוסיף עליו יום שני ומדליקו ואם הותיר ליום שני מוסיף עליו ליום שלישי ומדליקו וכן שאר הימים הותיר ליום שמיני עושה מדורה ומדליקו בפני עצמו דכיון דהוקצה למצוה אסור להסתפק ממנו'
בין הסיבות למנהג זה, מובא כי חז"ל פסקו שפתילות ושמנים שלא מדליקים בהם בשבת, מדליקים בהם בחנוכה. אם לא ישרפו, יש חשש שמא יישארו לשנה הבאה, ואז תתפתח תקלה – ישכחו וידליקו אותם בשבת. לפיכך, יש לשרוף את השמן והפתילות מיד לאחר החג, כדי למנוע כל טעות עתידית.
בין המנהגים המובאים בספרים, ספרו של רבי יוסף משאש זצ"ל מתאר את המנהג בעיר מקנס, שם ביום התשיעי לחנוכה, שנקרא "יום השמש", הנשים היו שורפות את הפתילות והשמנים הנותרים בפתחי החצרות. הילדים היו קופצים ומדלגים מעליהם, כשהם שרים פיוטים ושבחים במסורת יהודי מרוקו.
סגולה נגד שירפה ושיוציא שנתו
הסגולה הקשורה לשריפת הפתילות, כפי שמובא בספרים הקדושים, היא שהמעשה מונע את שליטת השריפה בבית ויושביו. נוסף על כך, מובא כי כל מי ששורף את הפתילות ביום "זאת חנוכה" ניצל ממוות בשאר ימות השנה.
מנהג זה זכה להערכה רבה, ובחצרות חסידיות רבות עורכים טקס מיוחד ביום "זאת חנוכה" שבו משתתפים החסידים ושורפים את הפתילות. לעיתים, אף שורפים את הקוויטלא'ך (פתקים) שהגיעו מאת החסידים במהלך השנה.
כמו כן, במשנה ברורה מובא כי יש להימנע משימוש בשמן שהוקצה למצווה בשנה הבאה מחשש שמא יעשה בו שימוש לא ראוי, ויש לשרוף אותו מיד לאחר החג. בסידור האריז"ל נרמז כי בעת שריפת השמן הנותר יש לומר את פרק ס"ז בתהילים ("למנצח בנגינות").
בקהילות רבות נהגו לשרוף את השמן והפתילות הנותרים מנרות החנוכה ברוב עם. יש שהקפידו לבצע את השריפה דווקא ביום, כמו שעושים עם שאר הקודשים. ובחלק מהמקומות, כמו בבלז, יש נוהגים להמתין עד ערב פסח, אז שורפים את השמן יחד עם החמץ.