בדף היומי במסכת בבא בתרא דף קנב – עוסקים אנו בדיני שכיב מרע, הוא אדם הנוטה למות שמצווה את בניו על ירושתו, אחד מן הכללים שהגמרא נוקטת הוא "אין שטר לאר מיתה", כלומר, אדם יכול לצוות דבר מה רק בעודו בחיים ולא באמצעות שטר שיכול הקניין לאחר מותו. סוגיה זו רלוונטית מאד לדין מעניין מאד.
כרטיס אדי – הפן ההלכתי
כרטיס אדי הוא מסמך המאפשר לאדם להביע את רצונו לתרום את איבריו לאחר מותו, במטרה להציל חיים. עם זאת, הרב רצון ערוסי מציג עמדה ייחודית ומעוררת מחשבה בנוגע לשימוש בכרטיס זה. הוא מתנגד לעצם קיומו של כרטיס אדי, וטוען כי הוא מבוסס על תפיסה זרה להלכה היהודית, לפיה האדם הוא בעלים על גופו.
לטענת הרב ערוסי שליט"א, עיקרון זה של בעלות האדם על גופו, שמקורו במשפט האזרחי, אינו עולה בקנה אחד עם העקרונות ההלכתיים. הוא מחדד את טיעונו באמצעות העיקרון ההלכתי המוכר "אין שטר לאחר מיתה". עיקרון זה קובע כי אדם אינו יכול לקבוע באמצעות צוואה ("שטר") כיצד יחולק רכושו לאחר מותו. ההלכה היהודית אינה מכירה בתוקפה של צוואה אלא אם ניתנה כמתנה בעוד האדם בחיים.
הרב ערוסי מסביר כי "הצוואה ההלכתית שונה מהצוואה המשפטית". אמנם המשפט האזרחי רואה בצוואה כמסמך משפטי מחייב, ההלכה היהודית מקנה לה תוקף רק אם ניתנה כמתנה עוד בחייו של המצווה.
הוא מרחיב ומסביר ש"אין ההלכה מתירה הוראה על אחר המוות", כלומר שאדם אינו יכול להורות כיצד ינהגו ברכושו לאחר מותו. לדבריו, דין זה חל ביתר שאת על גוף האדם. הוא מדגיש ש"כל שכן על גוף האדם" - קל וחומר שאין לאדם סמכות לקבוע מה ייעשה בגופו לאחר מותו.
מכאן מסיק הרב ערוסי כי "לא שיך לומר אני נותן מתנה מחיים את גופי או איבר מגופי שעה אחת לפני המוות, זה לא לא שייך". לדעתו, השימוש בכרטיס אדי מעניק למשפחה זכות שאינה שלה, שכן אינה הבעלים של הגוף. הוא קובע כי יש לתקן את החוק ולאפשר נטילת איברים במקרים של מוות מוחי, גם ללא הסכמת המשפחה, ובכפוף לפיקוח של ועדה רבנית על התהליך.