הרב דב בריש ויידנפלד, הידוע בכינוי הרב מטשעבין, נולד בשנת תרמ"א (1881) בעיר הרימאיליב שבאוקראינה. אביו, רבי יעקב ווידנפלד, היה רב העיר ומחבר הספר "כוכב מיעקב", ואחיו הגדול היה הרב נחום ווידנפלד. לאחר נישואיו בגיל 19 ליאכט, בתו של הגביר ישראל יוסף קלוגר, עבר לעיר טשיבין (טשעבין) שבגליציה.
בטשעבין, ניהל הרב ויידנפלד את בתי העסק של משפחת אשתו, אך כל העת שקד על לימוד התורה ועמד בקשר עם גדולי תורה כמו רבי מאיר אריק ורבי שלום מרדכי שבדרון. למרות הפצרות רבות, סירב לקבל משרת רבנות והעדיף לעסוק במסחר.
אך לאחר שפשט את הרגל בשנת 1918, נאלץ לקבל משרת מורה-הוראה, ובשנת 1923 התמנה לרב העיר טשיבין. בטשעבין הקים ישיבה גדולה בשם "כוכב מיעקב" על שם אביו.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נאלץ הרב ויידנפלד להימלט מפולין ללבוב עקב סכנת חיים, לאחר שבעיתון המפלגה הנאצית "דר שטירמר" תואר כ"גדול התלמודיסטים בעולם". בלבוב, התגורר בבית האדמו"ר מהוסיאטין. אך שם נעצר על ידי השלטונות הסובייטים וגורש עם משפחתו לסיביר.
מסופר כי בשנים אלו בסיביר עסק בחשאי בלימוד תורה בעל-פה עם חתנו, רבי ברוך שמעון שניאורסון. בשנת 1942 הועבר לבוכרה.
רק לאחר מאמצים רבים, כולל שתדלנות של הרב יצחק הרצוג אצל הלורד הליפקס שהפעיל לחצים על השלטון הרוסי, הצליח הרב ויידנפלד לעלות לארץ ישראל בשנת 1946. הוא הגיע ארצה עם אשתו ושתי בנותיו ששרדו עמו.
לאחר עלייתו ארצה, התיישב בירושלים. הוא התגורר בדירה בבניין שבנה ד"ר מרדכי בוקסבוים בשכונת שערי חסד. הוא כיהן כרב בית הכנסת "קהל חסידים" בשכונת שערי חסד.
הוא מונה לראש ישיבת חיי עולם, וייסד את ישיבת "כוכב מיעקב - טשיבין". הרב ויידנפלד צורף למועצת גדולי התורה של "אגודת ישראל", והיה לאחד ממנהיגיה הרוחניים.
הרב דב בריש ויידנפלד נפטר בירושלים בשנת תשכ"ו (1965). בהלווייתו השתתפו כ-30,000 איש. הוא נקבר בהר המנוחות, לצדו של רבי אהרן רוקח, הרבי מבעלז. הרב ויידנפלד הותיר אחריו מורשת תורנית מפוארת, שמתבטאת בספריו, בישיבות שהקים ובתלמידים הרבים שגדל.
1.
יראת הוראה: באחת מדיני התורה שבהם השתתף בגליציה, היתה ההכרעה קשה ועשרות שנים היה מרן הרב חוכך בדעתו על הפסק ההוא. על משכבו בלילות היה פעמים רבות חושב את צדדי השאלה ודן בהם לכאן ולכאן, האם הפסק היה נכון, כך במשך כל ימי חייו. עד כדי כך שפעמים כשלא הרגיש טוב ונשכב לנוח, שאלו חתנו רבי ברוך שמעון: האם השווער מחשב שוב את הפסק?!
2.
פעם הגיע אל הרב מטשעבין זצ"ל הסופר ש"י עגנון לביקור, וסיפר לו כי הוא כותב ספר על עיר הולדתו בוטשאטש. והוסיף: 'שמעתי שאביכם היה אמור לכהן ברבנות בוטשאטש. ענה לו רבינו: אין זה מסתבר, הרי ישנה תשובה בספר מחנה אברהם מהגאון מבוטשאטש והתאריך שם לאחר פטירתו של אבא. המשיך הסופר באומרו, שמי שמואל יוסף ונכד אני לרבי יצחק לייב שצקס. כאן זרחו פניו של הגאון ואמר לו: אומר לך משהו, הדורות אצלכם פוחתים והולכים, לסבא שלך יש תשובה אליו בבית יצחק מהגאון רבי יצחק שמלקיש ושם מוכתר הסבא שלך בתואר: 'הגאון הצדיק', לאביכם רבי משה יש תשובה בחלק השני של 'הרי בשמים' ושם מוזכר התואר : 'הגאון' בלבד. אז המשיך רבינו לשואלו בחביבות: 'איהר האט עפעס א תשובה צו אייך אין א ספר'? (האם לכם גם יש איזו תשובה שכתבו אליכם באחד הספרים?)
אחר כך דיבר הסופר עם הגאון לשכנעו שטוב הדבר שבני ישיבה יקריבו משהו למדינה, קצת שירות צבאי או בדומה. השיב לו רבינו: דור כזה שצריך את לומדי הישיבות בכדי שהם יעמדו בחזית להגן עלינו, אפשר כבר להתמסר לאוייב". [מוסף שבת קדש לך לך תשע"ו]
3.
במקום רבנותו של אביו בהרמילוב, היתה אלמנה אחת שהיה לו חוב לאחד מהגבירים שבעיירה, החוב דיכא את רוחה מאד, עד שאביו הגאון ר' יעקב היה מפציר באותו גביר שיוותר על החוב. אך הוא סירב לכך. וכך ר' יעקב היה מפציר והוא מסרב. יו"ט אחד, עת החזן עמד לפתוח בפייט הנאמר לפני קדושה, קרא הגביר לבנו של ר' יעקב, הוא רבינו שהיה ילד, ואמר לו בהלצה שיש בה מן ההקנטה, לך אמור לאביך, שאני מבקש שיוותר על אמירת הפיוט, כשהעקיצה ברורה. הילד מילא שליחותו והעביר את דברי הגביר לאביו. מששמע ר' יעקב את הדברים, לא הסס לרגע, דפק על העמוד וקרא בקול, נקדישך ונעריצך, לאמור, מדלגים על הפיוט! כמובן שהקהל השתומם מאד. אחר התפילה ניגש הגביר אל אביו ר' יעקב, ואמר, אין כאן לא חוב ולא כלום. הכל מחולים לה שרוים לה וכו' (לבנת הספיר)