אורך מלחמות ישראל כאורך ימי עם ישראל עצמו, והלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב ומשחר ההיסטוריה ועד ימינו אנו חיים בשלושה מצבים. אחרי מלחמה, כמעט מלחמה, ושוב מלחמה.
בימים אלו שוב אנו שומעים על הגבורה העילאית של לוחמינו בעזה שלצד חירוף נפשם בהגנת עם ישראל והשבת החטופים הם פועלים במסירות נפש להביא לקבורת ישראל חללי מלחמה שמתו על קידוש שמו יתברך.
מצוות הקבורה כוללת חובה לקבור אדם שמת והיא מצוות עשה מהתורה, ואסור להלין את המת. וכן יש חובה לקבור גם חלקי גוף ואברים. מת שמוטל בחוץ, בשטח, ואין מי שמטפל בקבורתו, נקרא "מת מצוה".
חייל שנהרג בשדה הקרב נקרא אף הוא "מת מצוה", למרות שנמצאים לוחמים אחרים בשטח, מאחר שהם טרודים במלחמה, והרי זה כאילו אין מי שיטפל במת. וכן הטיפול במת מצוה קודם למצוות אחרות. ולו משפט הבכורה.
לעניין הלכה
במאמר שכתב הרב יהודה זולדן שליט"א בכת העת אסיף הרחיב את היריעה סביב נושא של ההבאה לקבורת ישראל תחת סכנה ומסירות נפש.
ולקראת סיום המאמר הוא מסכם כך:
א. מצוה להביא את גופו או חלקי גופו של אדם שמת או נהרג לקבר ישראל.
ב. גם בשל הפגיעה בכבוד עם ישראל, אין להסתכן על מנת להביא לקבר ישראל.
ג. פוסקי הלכה התירו להסתכן על מנת לחלץ חללים בשלושה מצבים:
1. חשש לפגיעה ולעיכוב במהלך המלחמה פינוי רכב בו נמצאים חללים, הצלת מסמכים סודיים, וכד'. היתר זה הוא לטובת החיים וההצלחה במלחמה, ולא בשל החובה לקבור את המת.
2. כדי שלא לגרום לסיכון מספר רב יותר של חיילים במשימת איתור נעדרים. במקרה שידוע בוודאות שהחייל הרוג, לא ברור מה ההיתר לסכן גם מעט חיילים. ואף אם אין המוות ודאי, לא ברור שמותר להיכנס מראש לסכנה על מנת לוודא את מות החייל כדי להתיר אשה מעגינותה. ייתכן גם שהחיילים יסתכנו, אך לא יצליחו להביא את החלל לקבורה.
3. חשש לפגיעה מורלית של החיילים הלוחמים מראה חבריהם ההרוגים, ומחשבות על עגינות נשותיהם. יש לחנך ולשנות את סף הערכים אצל החיילים, וכך גם באשר לשינוי האווירה הכללית בציבור הרחב ואצל קרובי החיילים, משפחותיהם וחבריהם. חיי אדם חשובים יותר מקבורת מת, וההנחה שלפי ההלכה יש להביא לקבר ישראל בכל מחיר איננה נכונה. מותר להסתכן סיכון סביר על פי הכללים המתאימים לפעילויות צבאיות, אך לא בכל מחיר.
ובעל הרחמים יחוס על עמו ויפדהו בגאולה השלמה "ובלע המוות לנצח ומחה ד' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ", אכי"ר.