1.
לפני כמה חודשים יצאה המורה של בני לחופשת לידה. אל כיתה א' הגיעה מורה מחליפה, חני, שהזדעזעה מהמשחק של ילדי הכיתה בהפסקות: קלפי "בקוגן". חיש קל החליטה המורה הבני-ברקית לחנך את ילדי רמת השרון וקנתה מאות מדבקות ועליהן תמונות של רבנים. המשחק החדש תפס את ילדי הכיתה והם החלו להחליף את קלפי האדמו"ר מגור כשהוא מנהל טיש, תמורת תמונות הרב קנייבסקי כשהוא בוחר אתרוג (אף צדיק לא צולם משחק ב"בקוגן").
אחרי כמה ימים התעמק הבן שלי בתמונות החדשות ושאל: למה הרב אלישיב נראה בכל התמונות אותו הדבר? בדקתי, והילד צדק: אם אצל שאר הרבנים הבעת הפנים השתנתה בכל פעם, מחיוך להתרגשות לעצב – הרי שהרב אלישיב מצולם בקלף של סעודת פורים ממש כמו בקלף שבו הוא יושב על הרצפה בתשעה באב ואומר קינות.
כבד ראש, מאופק, רציני. רציני בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח, רציני כשהוא לומד לבד בביתו או כשהוא מעביר את השיעור היומי המפורסם שלו. השכל שולט על הרגש, בכל אירוע, בכל פריים. לא כל כך ידעתי מה לענות לבן שלי, אבל למחרת המורה חני עזרה: הוא פשוט חושב, אמרה לו. כל הזמן, כבר 102 שנים. הוא תמיד תמיד חושב.
2.
ביום רביעי בערב, ברחוב מלכי ישראל בירושלים, כשנחילים-נחילים של בני אדם זרמו אל ההלוויה, חבורת נשים ראתה לראשונה על קיר האבן מודעת אבל טרייה עם שמו של הרב אלישיב. הן התבוננו ארוכות באותיות השחורות, "יוסף שלום אלישיב זצ"ל", כממאנות להאמין. הסתכלתי בהן מסתכלות. איך הלוויה של אדם בן למעלה מ-102 בשיבה סופר-טובה מעציבה ציבור שלם? למה הן עצרו שם כל כך הרבה זמן, קוראות כל מילה ומילה ("נפלה עטרת ראשנו, אוי לה לספינה שאבד קברניטה") בתחושת יתמות אמיתית? אולי כי בעולם המטורף שמסביב, לציבור החרדי לא היה במאה האחרונה דבר יציב יותר מהרב אלישיב.
בין מהפכות וכיבושים, בין שתי מלחמות עולם, הוא תמיד היה שם, יושב ולומד, בסמטה הצרה ברחוב חנן, בבית הצנוע (ואני כותבת צנוע רק כי לא מקובל לכתוב עלוב). הם ידעו שהוא שם. לא טס, לא נוסע, לא משתנה, ועל כך גם גאוותו וגאוותם. תמיד אפשר לגשת ולשאול שאלה הלכתית, או לבוא להציץ בשיעור היומי המיתולוגי שמסר בגמרא, בימי הבריטים כמו בימי נתניהו.
אם משה קיבל את התורה בהר סיני, הסבירה לי אחת הנשים האלה, ואז מסר אותה לתלמידו יהושע בן נון, וכך היא עוברת מדור לדור, הרי שהרב אלישיב הוא מוסר התורה בדור הזה. תפקידו רק לקבל אותה מהדור הקודם ולהעביר הלאה, כמו כלי זכוכית יקר, בלי לשבור, בלי לשנות.
3.
כשחבורת הנשים ממשיכה לדרכה, חוברת לשלוש מאות אלף המשתתפים בהלוויה, אני נזכרת שהמנהיגים הקודמים של הציבור החרדי דווקא כן שינו. החזון אי"ש עיצב את עולם התורה הישראלי בשנות קום המדינה, והרב שך הרי לא הפסיק לעשות ולנאום, לפעול ולהפעיל אחרים. אבל הרב אלישיב היה בעצם למנהיג בעל כורחו. הוא מעולם לא הופיע בציבור, לא חיבר ספרים משל עצמו, לא עמד בראש ישיבה ואפילו סירב להפצרות להצטרף למועצת גדולי התורה.
בואקום שנוצר, אחרי פטירת הרב שך, פשוט היה ברור לציבור מיהו פוסק ההלכה הבולט ביותר, וההנהגה עברה אליו. הסגנון החדש היה שונה לחלוטין. הוא לא יזם ולא יצא חוצץ, אבל כשבאו לשאול הוא ענה. וכולם באו לשאול. הכוח שלו ושל חצרו ושל הפוליטיקה החרדית כולה, גרם לכך שבבית הזה נחתכו בשנים האחרונות שאלות הרות גורל של גיור וגיוס, של שמיטה ורפואה, וגם לא מעט מינויים חשובים: אורי לופוליאנסקי הוא תלמיד מובהק שלו שהקים בשליחותו את "יד שרה" ואז התמודד על ראשות עיריית ירושלים, והרב מצגר היה מועמדו לרבנות הראשית. שניהם ניצחו.
אבל למרות המעורבות הזו של אנשיו בפוליטיקה ובציבוריות בשנים האחרונות, רוב מה שפורסם עליו בתקשורת, בעצם הוציא אותו מהקשרו. כי כל ניסיון להוציא מפיו הצהרה ציבורית, לחלץ איזה סקופ מתוך פסקי ההלכה, היה מנוגד לתפיסת עולמו. גם כשפסק נגד עלייה להר הבית, או נגד פסקי הלכה ימנים קיצוניים, לא היה זה כ"הודעה לעיתונות". זו הייתה פיסה קטנה שנגזרה מתוך תפיסת עולם הלכתית, בלי כל קשר לעובדה שרזי ברקאי בחר לפתוח כך את הבוקר. הוא לא התכתב עם האקטואליה החילונית, ואולי גם לא עם זו החרדית.
4.
בחדשות דיברו על "מנהיג הציבור החרדי" שהלך לעולמו, אבל הרב נולד בתקופה שבה עוד לא היה ברור מה זה בכלל חרדי. הוא עלה ארצה עם סרטיפיקט שארגן הרב קוק הציוני, רבה הראשי הראשון של ישראל. כאן בארץ הנער השקדן עורר את פליאתם של כל גדולי ירושלים, והוסמך לרבנות דווקא על ידי הרב בנגיס, ראש העדה החרדית שהיה אנטי-ציוני מובהק.
מצד שני, הרב קוק גם דאג לשידוכו וחיתן אותו (כמו שנהנים להזכיר תמיד תלמידי ישיבת "מרכז הרב" שייסד הרב קוק, שהגיעו בהמוניהם להלוויה). להשלמת הפסיפס, אשתו של הרב אלישיב הייתה בתו של "רב האסירים", הרב אריה לוין, שהיה מקורב ללוחמי המחתרות.
גם בהמשך, הרב אלישיב כיהן למעלה מ-20 שנים במערכת בתי הדין הרבניים הממלכתיים של מדינת ישראל (ופרש אחרי מחלוקת עם הרב גורן). כך שמבחינת הציבור הכללי בארץ, הוא היה חרדי קנאי ושמרן, אבל מבחינת שכניו האנטי-ציוניים במאה שערים, הוא היה עד יומו האחרון ציוני, ממלכתי, עובד מדינה לשעבר שמצביע בבחירות ומנהיג מפלגה ("יהדות התורה").
ספק אם כל המחלוקות האידיאולוגיות האלה בכלל עניינו אותו באופן אישי. מחקרים רבים נכתבו על השקפת עולמו, אבל הוא עצמו לא עסק בסוציולוגיה ובמגזר, אלא פשוט במה שחשב שיהודי צריך לעשות, ללמוד תורה נטו. לשבת מול דף הגמרא העתיק ומפרשיו. מי שבא לשאול שאלה – עם כיפה סרוגה, עם שטריימל או עם כיפת נ-נחמן – התקבל. כך גם נועם שליט, ששם כיפת בר-מצווה כשהגיע לשוחח איתו בימים שבהם גלעד היה בשבי.
5.
אבל אם בירושלים של פעם הציבור היהודי היה קטן יותר ומוגדר פחות, בירושלים של היום הכול השתנה: הרב אלישיב הותיר ציבור ענק, מגזר רב עוצמה, שניצב כעת מול הכרעות דרמטיות ומבלבלות. אחת מהן היא היחס לטכנולוגיה. בצעירותו של הרב הפיתוי שניצב מול הצעירים האדוקים היה הצטרפות למחתרות (ורבים מבני דורו אכן לחמו בהן), היום - האויב הוא הסמארטפון.
באצ"ל אמנם מסוכן, אבל בפייסבוק מסוכן הרבה יותר מבחינה חינוכית. לכן אחד המאבקים החרדיים המרכזיים בשנים האחרונות הוא בתחום הזה. את הטלוויזיה הציבור הזה ניצח בנוק אאוט, והיא לא נמצאת כמעט בבתים, אבל את המחשב קשה לנצח. עוד לא גמרו החרדים להתמודד עם משחקי מחשב, וכבר הגיע האינטרנט.
עוד לא סיימו לחסום את האינטרנט, והוא כבר הופיע בתוך הסלולרי. זו התמודדות מורכבת, שרלבנטית לא רק לציבור החרדי אלא בעצם לאנושות כולה, שלא ברור אם הטכנולוגיה לוקחת אותה קדימה או אחורה. השבוע פורסם כי הנוער הישראלי מחזיק בשיא העולמי בגלישה באינטרנט ונמצא במקום השני בעולם (אחרי ארמניה) בצפייה בטלוויזיה.
בסך הכול עוסקים הצעירים הישראלים בצפייה ובגלישה כשמונה שעות ביום. הרב אלישיב השקיע הרבה יותר שעות בכל יום בתורה, אבל זה האתגר: איך גורמים לדור הבא להמשיך בכך? הרב צמח ולמד תורה מתוך עוני ודלות, עכשיו איך בוחרים ללמוד דווקא מתוך שפע וגירויים?
אם תרצו, הנה שיא האוקסימורון: הלווייתו של המנהיג השמרן שיצא נגד האינטרנט, שודרה בשידור חי בלא פחות משלושה אתרי אינטרנט חרדיים. השרתים קרסו. אלפי גולשים, בעיקר מניו יורק, לונדון ואנטוורפן אבל גם כאלה שלא תפסו אוטובוס ונתקעו בבני ברק, צפו במסע הלוויה ההמוני דרך הרשת. הם התרגשו ודמעו מול המחשב מהלווייתו של מי שלא הרשה להם לעשות זאת.
6.
הדילמה השנייה היא היציאה לעבודה, לצבא, לאקדמיה וללימודי מקצוע. כל המסלולים האלה פורחים בשנים האחרונות. אלפי חרדים מצטרפים. ציבורית, ההנהגה החרדית נגד. באופן פרטני, מי שניגש להתייעץ עם רבו (כולל הרב אלישיב) על מסלול מסוים, מקבל לעתים אישור להצטרף, לפי הנסיבות. הרי לא כל אחד יכול להיות הרב אלישיב.
חלק מהמשתתפים בהלוויה, למשל, היו ערב קודם, באותה שעה, באירוע אחר לגמרי: מכללת "אונו" חילקה תארים ראשונים ל-340 סטודנטים וסטודנטיות חרדים, שסיימו תואר ראשון במשפטים או במנהל עסקים.
ביום שלישי בערב, ממש בשעה שבה שאול מופז הכריז על יציאה מהקואליציה של נתניהו, הצעירים החרדים האלה עלו נרגשים אל בימת היכל התרבות בפתח תקווה. השר משה כחלון שהגיע לברך אותם, התעדכן לפני כן בנאום מופז, ואז אמר להם כך: "מופז בוחר הערב ללכת לקיצוניות, אבל זו לא הדרך. לא צריך סנקציות וטריקים כדי להכריח אתכם. הנה, אתם רוצים בעצמכם. אנחנו לא נגדכם אלא אתכם, אתם לא משתמטים אלא אחים שלנו. מתחוללת אצלכם מהפכה שקטה, ואם נריב לא נגיע לשום מקום. אם נלך ביחד – יהיה לכולנו טוב יותר". כחלון זכה שם למחיאות כפיים סוערות. למחרת, כאמור, חלק מהמשתתפים כבר הגיעו להלוויה כעורכי דין.
אבל מאז ביטל בג"צ את חוק טל, הקלפים נטרפו. נתניהו הבין זאת בשבועות האחרונים, כשקלט שמהלך כוחני ואגרסיבי לא יגייס אף חרדי, רק יגרום להסתגרות. כעת, פטירתו של הרב, יחד עם שאלת ההנהגה ביום שאחרי, מסבכת את המצב עוד יותר. עד עתה הרי הייתה מעין הסכמה שקטה למסלולים האלה. עכשיו, כמו שאמרה לי חבורת בחורי ישיבה בהלוויה, אם המדינה רוצה מלחמת קודש, היא תקבל מלחמת קודש.
החבורה הזו עצרה בכוונה ליד ניידות השידור והמצלמות. הייתה להם משימה. קודם כל, לוודא ששם, בתקשורת החילונית, מבינים את גודל המעמד. תראו מי כוכבי התרבות שלנו ומי שלכם, הפטיר אחד מהם בציניות. חברו ניגש לברר שהכתבים יודעים לדווח נכון מי ה"מרן" הבא, הממשיך האמיתי: הרב שמואל אוירבך, הרב שלו, שנחשב שמרני ויוצא פומבית נגד הליכה לצבא ולאקדמיה. השלישי ביקש לוודא שהתקשורת תכתיר את רבו, הרב אהרון לייב שטיינמן, כיורש. הרב שטיינמן נתפס כפרקטי הרבה יותר, וגם אם אינו תומך במסלולים החדשים, נחשב ללא-מתנגד אקטיבית.
הצעירים מנהלים ויכוח ער בנושא עם כתב של סוכנות AP, שלא בדיוק מבין את הניואנסים בין המחנות. על דש בגדם של כל הנערים אפשר לראות בבירור קרע שקרעו בחולצה, לאות אבל. במקרה של גדול הדור, הם מסבירים, גם תלמידים קורעים, ולא רק בני המשפחה. בפועל, נראה שניתן כבר לאבחן קרע גם ביניהם.
7.
הפוליטיקאים החילוניים לא כל כך ידעו השבוע איך להספיד אותו. כנראה הם מבינים היטב מה חשב עליהם בעומק ליבו. אם בדיון הציבורי מכנים את תלמידיו משתמטים, הוא רואה בחילונים משתמטים מהמשימה האמיתית: העברת התורה וההלכה באופן מדויק וקפדני לדור הבא. אז בנימין נתניהו פרסם הודעת תנחומים על מי ש"במשנתו ובלימודו התווה דרך לרבים, אשר שאבו כוחם מחוכמתו ומחריפות מחשבתו". סילבן שלום "הביע צער רב על פטירתו של אחד מפוסקי הדור".
שלי יחימוביץ' הייתה כנה וכתבה: "לצערי לא זכיתי להיפגש עמו. ניכר בו שלמרות השוני העצום, הוא ניחן באוזן קשבת לכל אדם באשר הוא אדם". רובי ריבלין איבחן היטב: "הוא התרחק כל ימיו משררה וכבוד והקריב את כל רווחתו החומרית למען לימוד התורה". ושמעון פרס? קצת התבלבל. על פי הודעת הנשיא הרב "תרם לגשר שבין גווני העם היהודי". אולי קפצה לו שורה מאיזה הספד על פילנטרופ יהודי. אבל צריך לומר שפרס באמת איבד אדם שחיבב. הוא תמיד אוהב להיפגש עם הרבנים החרדים. לידם הוא מרגיש נורא צעיר.
8.
העיתונות החרדית דווקא ידעה איך להספיד. באחד מגיליונות האבל בסוף השבוע הזה, כותב הרב שמואל גנוט כך: "נפש צדיק עולה לגן עדן. בפתח ממתינים לו כולם: בתו הקטנה שנרצחה בתש"ח מפגז ירדני, אשתו המסורה, החותן שלו הרב אריה לוין. כל קרוביו שנפטרו בכל 102 שנותיו רצים לקראתו. ומה יעשה ודאי הרב אלישיב? יגיד 'שלום', יחפש מהר כרך של גמרא, ויפתח אותו בכובד ראש. כמה זמן אפשר הרי להתנתק מהתורה?". לו הייתה יוצאת מדבקה לילדים ובה הרב אלישיב בעולם הבא, הוא היה נראה גם שם מאופק, רציני וחושב.