ביום שלישי האחרון קיבלו מאה בוגרי הנח"ל החרדי סיכת לוחם בטקס חגיגי בלטרון. ביום רביעי נפתח בראשון־לציון מסלול מחשבים של חיל הים עבור נוער חרדי נושר. ביום חמישי בבוקר התגייס בירושלים מחזור של 200 חרדים לשירות הלאומי. ובשבת? בשבת יצאו בתל־אביב לקרוא לחרדים להתגייס. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.
לפני כעשור הגעתי כחייל סקרן להפגנה ענקית דומה נגד החרדים. נראיתי אז כעב"ם: כיפה שחורה, ציציות ומדים. לא הצלחתי לשאת בנטל החשוב והתובעני של לימוד התורה, אז הלכתי לבקו"ם לשאת בנטל השירות. עשור חלף, והיום יש אלפים כמוני. החברה החרדית הולכת ומשתנה, ורק עיוור לא מבחין בכך.
כ-70 מתוך המתגייסים ביום חמישי האחרון הם חסידי גור. זה נתון משמעותי. אלה כבר לא נערי שוליים אלא נציגים גאים של אחד הזרמים האולטרה־חרדיים בישראל. וזה לא קורה רק בתחום השירות: כ־6,000 סטודנטים חרדים כבר לומדים באוניברסיטאות, ובשבוע שעבר החליט גם בית־הספר לאמנות "בצלאל" (!) לפתוח מסלול חרדי. אז רגע, אם הכל משתנה, מה בכל זאת נשאר שמרני ומקובע? אה, הדוברים אתמול על הבמה. הם אלה שנראו לי פתאום אדוקים ופנאטים, ונאמו שם אמש ממש כמו לפני עשור.
את הקהל אי־אפשר להאשים: אנשים טובים שאוהבים את צה"ל ואת המדינה. חשתי שם אפילו, בלי קשר לחרדים, איזה געגוע אמיתי לישראל שמעלה על נס את המג"ד המילואימניק הערכי, ולא את כוכב הריאליטי החלול. אבל על הרוח הטובה הזו תפסו אתמול טרמפ אינספור ציניים: מופז הרי חייב לנסות איכשהו לעבור את אחוז החסימה, התקשורת תמיד אוהבת לנגח את ביבי, ובכלל, זה היה מסובך בקיץ הקודם להפגין נגד טייקונים וריכוזיות, יותר קל לשנוא חרדים.
הבעיה היא שהזעם הציבורי הקיצי הזה גורם נזק לסוגיה הרגישה של החרדיות והישראליות. כל מי שהיה שם אמש וחשב שהוא מפגין למען גיוס חרדים למעשה פגע בנושא בעצם נוכחותו. תחושת עליהום רק תגרום לחרדים להתקפד. אף אחד לא משתלב כשיש תחושה של מלחמת שמד. את הנושא צריך לקדם רק בשקט ובתבונה, לא בהפגנות.
היום צום י"ז בתמוז, תחילת ימי "בין המצרים" שנמשכים עד תשעה באב, יום החורבן. אם להתחבר לתזמון, אפשר בהחלט לתבוע מהחברה החרדית ומהחברה החילונית הרבה יותר ענווה, הערכה והבנה זו כלפי הנרטיב של זו. פשוט בפעם הקודמת לא הצלחנו לחיות כאן יחד בדיוק בגלל שנאת חינם.
