מותה של העיתונות

ר' שמואל ירד במדרגות ביתו ברחוב חזון איש בבני-ברק בכדי לשלוף את העיתון היומי-המגזרי עליו הוא מנוי מזה עשרות שנים.

הכותרת הראשית דיווחה בדרמטיות על כך שכנסת ישראל יוצאת לבחירות. בטרם יצא לתפילת שחרית, הספיק ר' שמואל לעיין בדיווחים והפרשנויות, הערכות והניתוחים, המספרים והטבלאות.

מידי יום, מקדיש ר' שמואל עשרים דקות לפינת האקטואליה היומית כשלאחר-מכן הוא פוסע לבית-המדרש, שם יתפלל וילמד כל היום.

בבית המדרש הוא פוגש את ידידו משכבר הימים, 'החברותא'. "נו, ר' שמואל, מה אתה אומר על המפץ הפוליטי?", שאל.

"מדהים, נתניהו עשה מהלך מבריק", השיב ר' שמואל.

ידידו הצטרף. "הוא תמיד ידע להפתיע", אמר והוסיף, "כעת יש למפלגות החרדיות עוד שנה וחצי של שקט".

"שקט?", הקשה ר' שמואל. "כן, הלילה בוטלו הבחירות".

ר' שמואל היה בטוח שידידו עושה לו מתיחה. "הלוואי והוא היה יכול באמת לבטל, הבחירות סתם מיותרות".

הידיד העמיד את מיודעינו על מקומו. "ר' שמואל, לא הלוואי, הבחירות נדחו!".

- "אבל בעיתון היה כתוב ש"...

הידיד חייך. "נו, ממתי מקשיבים למה שכתוב בעיתון".

***

יום שלישי, א' סיון תשע"ב.

שעון המעורר בביתו של ר' שמואל צלצל בעוז. האברך מזנק ממיטתו, ומזדרז לעבודת הבורא. כמנהגו, יורד לשלוף את העיתון היומי, להתעדכן בנעשה.

ר' שמואל אוחז בעיתון ובעודו עולה בגרם המדרגות, הוא מעיף מבט ראשוני על הכותרת הראשית המדווחת על אירוע ענק שהתקיים יומיים קודם בניו-יורק. עם כוס הקפה, הוא מתיישב על הספה, וקורא בעיון את עיקרי הנאומים, עובר לשאר חדשות היום ומזדרז לבית-המדרש.

שם, כבכל יום, הוא פוגש את ידידו, עם פנים עגומות מתמיד.

"מה קרה, ר' איד", התעניין ר' שמואל.

"צרות, צרות", השיב לו ידידו ופלט אנחה כבדה מפיו. "ר' איד?!"

"מה, ר' שמואל, אתה אף פעם לא יודע מה קורה? לא שמעת על התאונה הקשה, על שמונה בני משפחה שנטבחו הלילה?!"

- "מה?! איפה?! מתי?! לא ראיתי בעיתון"...

***

שני האירועים הללו מתמצתים יותר מכל את מה שעובר על העיתונות הכללית ועל העיתונים (בעיקר היומונים) החרדיים בפרט. בעוד העיתונים הכלליים יכולים להדפיס מהדורה שנייה (כפי שהיה עם המפץ הפוליטי), או להשחיל דיווח לילי על התאונה, הרי שהיומונים החרדיים נסגרים לכל היותר בשעה 11-12 בלילה.

וכך, כשכל המדינה מדברת על אירוע דרמטי שהתרחש באמצע הלילה, העיתון של הבוקר הופך לחתיכת נייר שאפילו הדגים היו מתביישים להתעטף בו.

מותה של העיתונות. כבר לא קלישאה.