"רבי אלעזר נרצח!" שלוש מילים שנאמרות בשנייה, אבל לא מתעכלות גם בשלושה ימים. שמעתי אותן ב-12 וחצי בליל שישי המר. הלם. התקשרתי לאחד ממקורבי הרב כדי לוודא, שחלילה לא תצא תקלה מתחת ידינו. לא הייתי צריך לשאול, הספיקו לי זעקות השבר ברקע.
תוך כדי שיחה טלפונית ראשונה בשידור, מנסה להוציא את המילים "הצדיק רבי אלעזר אבוחצירא נרצח על-ידי מתחזה שבא לקבל את ברכתו.." ואני מבין שבאותו הרגע, אלפי אנשים אי שם מכים את ראשם בתדהמה. לא מאמינים.
משם זה המשיך בספונטניות, מתוך הבנה פשוטה שזה בעצם תפקידנו. ישנם רבבות אי שם שמשוועים להיות מחוברים למה שמתרחש, לא רק לפרטים הטכניים, אלא גם לנפש, לנשמה שחווה טלטלה.
מערכת 'קול ברמה' התעוררה באחת. "יש לי מישהו מסורוקה", "הרב עמאר על הקו, הוא בוכה"... הטלפון לא נח. "הרוצח הוא חרדי מאלעד"... "הרב אלבז מבקש לדעת אם זה נכון"... "השגתם את זק"א?"
● ● ●
השעה 2 בלילה, לאט-לאט מעכלים. ה'בבא אלעזר', רבי אלעזר איננו.
עברה עוד שעה, יש מועד להלוויה, יש שם לרוצח, זה אמיתי. הראשון-לציון מספיד בשידור-חי ב-3:00 בבוקר, בליל של דיווחים, סיפורים, שזורים בקולות נהי ומספד. אוי, רבי אלעזר...
בחמש בבוקר עצרנו להערכת מצב. ישיבת צוות קצרה, חלוקת תפקידים, ותפילת ותיקין.
יום חדש עולה. יום שחור משחור. יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם.
זכותו של הצדיק עמדה לנו לאורך כל יום השישי. משהו גדול קרה מעבר לתפיסתנו. מרגע נפרדה המיטה מביתו של הרב בבאר-שבע, דרך ההספדים קורעי הלב, זיכוי הרבים העצום, התעוררות והאחדות, ועד לסתימת הגולל.
איש לא הביט בשעון, לא הרהר בעייפות ובמתח הרב. זכינו להעביר לרבבות יהודים יתומים ובוכים את קולו הנרגש של מרן הרב עובדיה יוסף, את הספדו השמימי תחת השמש הקופחת, מדבר על "משיח בן יוסף".. ואז ניסר קולו של האדמו"ר רבי דוד. "אחי, ראש המשפחה... אוי לנו כי חטאנו". זעק הרב. איש לא שמע אותו עד היום ממרר בבכי. "אנחנו מקבלים את הגזירה באהבה. וידום אהרון.."
עין לא נותרה יבשה. מסע האלפים החל לצעוד. יחד איתו צעדו רבבות איש אי-שם בגלי האתר, ברחבי הארץ ובתפוצות. צעדה של דומיה ובכי בינות הקברים הקדושים בהר הזיתים, מול שריד בית מקדשנו שחרב בימים אלו על שנאת חינם.
בתוך כל אלו - הועברו ההנחיות והדיווחים, עדכונים וחדשות, כמה מוקדי שידור, כולם נוטלים חלק במלאכה מתוך תחושת מחויבות ואחריות, עם עיניים זולגות, ולב שותת.
● ● ●
רק בעיצומה של השבת, כמו רוב בית ישראל, התחלנו להבין. דבר נפל בישראל. יהודי קם ועשה מעשה נפשע, רצח בדם קר איש אלוקים קדוש, מותיר אחריו הרס וחורבן לדורות. אלפי יתומים, וחילול ה' בהיקף חסר תקדים.
וגדולי הדור שיצאו לרחובה של עיר עת יצאה חמה מנרתיקה, אפילו לא הזכירו את הנוול השפל, ולו ברמז. כי לא כך היא דרכה של תורה. "ידינו שפכו את הדם הזה, בשלנו באה הרעה הזאת, עורו משנתכם!", זעקו מורי הדרך. "אשכול הכופר - דודי לי" איש אשכולות, הוא הכופר בעבור עם ישראל.
● ● ●
אחי היקרים, גם אם חלק מתוכנו התעלמו מגודל השעה, גם אם אחרים התעסקו בהרהורי נקמה - חרף קיומו של קומץ שעסק בליבוי השנאה. בסוף, כולנו מרגישים את אותה התחושה. ניצוץ של התעוררות ניצת בליבנו. הבה נבעיר את הניצוץ ללהבה, כל אחד בכוחותיו ויכולותיו. פן תכלה עלינו הרעה.
ולכל המוקירים ואסירי התודה, בסך הכל השתדלנו למלא חובתנו כשופרה של היהדות החרדית. זכות הצדיק עמדה לנו, שגם בהסתלקותו זכה לעורר את ליבנו – לב האבן, לזכות ישראל להתקרב לאביהם שבשמים.
בבניין ציון וירושלים ננוחם, זכותו תגן עלינו.