קראתי. אם גם אתם קראתם, אני רוצה לשתף אתכם באותן דקות, או יותר נכון במה שעבר עליי באותם רגעים שייתכן ומכובדי הרב בלומנטל אפילו לא חשב עליהם.
יום שני, השעה בערך 20:30, אולפני רדיו ´קול ברמה´. עוד שידור שגרתי של ´המהדורה המרכזית´, על הקו ח"כ ניסים זאב מסביר למאזנים את הנוסח החדש שהביא לוועדת חוץ ובטחון בנושא אמירת ´יזכור אלוקים´.
הטלפון האישי שלי צלצל. ע"פ המספר שעל הצג הבנתי שמדובר באחד מבני משפחת הגרמ"י לפקוביץ´ זצ"ל. עניתי לשיחה בחטף תוך כדי שידור, ברקע שמעתי תפילות וזעקות. הדובר מבית-החולים אמר לי בקול חלש: "יש אמירת ק"ש, יש פה חיזוק גדול, תעלה אותי לשידור".
אני זוכר שאמרתי לו בערך כך: "אני מעלה אותך, אתה תהיה בקו מתחת לשידור עד שיהיו התפתחויות". הודעתי למפיק להעלות אותו לשידור, והמשכתי לנהל את הראיון עם ח"כ זאב. באוזן שמאל, שמעתי את דבריו של הרב זאב בשידור, ובאוזן ימין את זעקות התפילה מבית-החולים – מתחת לשידור.
עברה דקה ומשהו, ועל אף שאני רגיל בהעברת דיווחים גם שאינם משמחים, מנסה להיות נטול רגש, להישאר ענייני ומאופס. משהו בלב שלי נשבר, שמעתי זעקות של תפילה, של רגעים אחרונים, זעקות שבוקעות רקעים, התקשתי להישאר אדיש.
התחלתי להרהר, מהו תפקידי ברגעים אלו? יש בידי כלי שמגיע לאלפים ורבבות, לו גם הם היו שומעים את מה שאני שומע, הרי שגם הם היו מתעוררים ברגעים קריטיים אלו.
מצד שני, ההיגיון אומר באינסטינקט ראשוני שדבר כזה לא מעבירים בשידור-חי ברדיו, ´זה לא מכובד´, ´זה רגע אישי´ ´מציצני מידי´.. אבל הזעקות בקומה 10 ב´שערי צדק´ הלכו וגברו... "ה´ הוא האלוקים".. "שמע ישראל..".
אלו דקות שהלב גואה בפנים, שאתה מרגיש שעוד דקה פורצות הדמעות, באותן שניות גמלה בליבי ההחלטה, זיכוי הרבים בהיקף ובעוצמה כזו לא מתגלגלת בכל יום, המונים שיתעוררו ברגע אחד, שיהרהרו בתשובה ולו לשנייה אחת, זה לא משהו שאפשר לנפנף במחי יד עם תירוץ של "מציצנות, ויש גבול".
בידיים רועדות לחצתי על המתג, ושיתפתי את עם ישראל כולו בסערה הרוחנית הזו שמתרחשת לנגד עיניי.
ואכן, קראתי את תמליל המילים שיצאו מפי ברגעים הללו. למי שקורא את השורות הללו בצורה יבשה, כשהוא ישוב במשרדו, או בביתו הממוזג, זה נשמע לא טוב. שדרן רדיו מתאר אירוע נשגב כל-כך?! ככה סתם ברדיו מורידים רגע קדוש ואישי לממדים נמוכים של תוכנית אקטואליה? של רייטינג?.. אבל בעצם איך מתארים דרמה כזו? מה נדרש ממני לומר בשידור?
אני רק זוכר שגמגמתי, שחיפשתי במאמץ את המילים, שניסיתי לעצור את ההתרגשות שאחזה בי ולהישאר מפוקס, אבל הקולות וזעקות השבר, אמירת י"ג מידות, קריאת שמע... דמותו של ראש הישיבה חלפה בראשי, דמיינתי את רבבות המאזינים, כל אחד במקומו עוצרים לרגע משטף היום, מגביהים את מקלט הרדיו, גם הלב שלהם בוודאי פועם בחוזקה.
ותוך כדי זה, יוצאות להן המילים מהפה, לא בטוח שהיטבתי לנסח אותם, אבל אם יש מישהו אחר שיכול ברגעים כאלו להישמע קר וענייני, לדבר בשטף ובמילים מנוסחות היטב כאילו הוא שומע ברקע נאום של אובמה, אז אולי הוא לא ראוי לשבת מאחורי מיקרופון שמגיע למאות אלפי יהודים.
אחרי השידור הבנתי מה זכיתי לעשות.
אין ספור של תגובות - לכולן מכנה משותף: "התחזקתי, התעוררתי, בכיתי.."
למחרת, ביום ההלוויה שמעתי את קולו של הגאון רבי משה דוד לפקוביץ´ יבדלט"א קורא את צוואת אביו זצ"ל, "כבר מלפני כמה שנים מחמאת מאורעות הזמנים רציתי להעלות על הכתב כמה דברים הנוגע לעת הפקודה שנפרדת אז הנשמה מהגוף, כי החיים יודעים שימותו אלא שאינן שמין על ליבם לחשוב ולהתעורר על ידי זה לחזק עצמו בשקידת הלימוד של התורה ובעשיית מעשים טובים.." ובהמשך פנה לבניו וביקש שבדברי ההספדים יהיה "זכות של זיכוי הרבים שהיא מעלה גדולה וחשובה.."
לצערנו, בתקופה זו, כדי שאנשים יתעוררו צריך להתרחש עלינו אירוע קיצוני, כזה שיאחד את כולם לתשובה. העין שלנו כבר כהתה, הלב נאטם, לא מתרגשים מכלום. לעניות דעתי, למי שהאזין לדברים בשידור חי, ולא בשידור חוזר למפרע, אלא באותן הדקות שבהן נפתחו שערי השמים, אני בטוח שקרה לו משהו שם בינו לבין אבינו שבשמים.
התגובות על רגעי ההתעוררות ההיסטוריים הללו ממשיכות להגיע גם עכשיו.
ועוד משהו שהרב בלומנטל לא יודע: רדיו ´קול ברמה´ לא משדר רק לשכונת ´רמת אלחנן´ ופרבריה, אלא גם למחוזות אחרים שם שומעים את הדברים כמו שהם, מתעוררים ומתחזקים בתמימות טהורה, נטולת פילפולים נשגבים.